כשילד מרגיש חלש – כך מחזירים לו כוח
בתקופה שבה לא מעט ילדים נסגרים ומתכנסים אל תוך עצמם, הורים מנסים לעטוף, להרגיע ולגונן – אך לא תמיד זו הדרך הנכונה. דווקא עכשיו יש הזדמנות ללמד ילדים לצאת מעצמם ולהיות משמעותיים עבור אחרים. שינוי קטן בגישה יכול להפוך ילד שמרגיש חלש – לילד שמרגיש נחוץ, חזק ומשפיע
בואו נדבר רגע על הטלפונים שאני מקבל בשבועות האחרונים: הם תמיד מתחילים באותה נימה, שילוב של דאגה עמוקה ורצון לגונן. "אבינועם", אמרה לי אמא אחת: "לא טוב לו בבית. הוא לא נכנס לזום ואני מרגישה שהוא כבוי. המלחמה הזאת בחוץ נכנסה לו פנימה לתוך הנפש, הוא מרגיש חלש, הוא מרגיש שהכל גדול עליו. איך אני יכולה לעשות לו יותר נעים? איך אני משפרת לו את התחושה?". ואני שומע ושואל אותה: "ומה את עושה? איך את מתכוונת לטפל בזה?". "מה זאת אומרת?", היא עונה לי בהשתוממות. "אני משתדלת עם בעלי להיות שם בשבילו. שידע שאנחנו מאחוריו. אני מחדשת לך? לא כל זוג הורים היו עושים את זה?".
אני חושב על מה שהיא עונה לי ו-וואלה צודקת: האינסטינקט הכי הורי שיש: כשלילד קר – אנחנו שמים עליו עוד שכבה. כשהוא עצוב – אנחנו מנסים לבדר אותו. כשהוא מרגיש "מסכן" – אנחנו הופכים להיות המפעל המרכזי לייצור רחמים. אז כן, נראה לי שכמעט כל זוג הורים שפוי שאני מכיר היה עושה את זה.
אבל כאן בדיוק הטעות שלנו. דווקא עכשיו, בתוך המבול של המציאות הישראלית המורכבת, אנחנו לא צריכים לתת לילדים שלנו רק "תמיכה" – אנחנו צריכים לתת להם העצמה. אנחנו לא צריכים לשאול אותם רק "איך היה לך היום?", אלא "למי עשית טוב היום?".
כשאני מייעץ לאותם הורים מודאגים, אני אומר להם: "תפסיקו להסתכל על הילד שלכם כעל פציינט, ותתחילו להסתכל עליו כעל מטפל". בהתחלה הם באמת לא מבינים? הילד שלנו מטפל? כאילו, מה אתה רוצה? איך הוא מטפל? אלא שכאן בדיוק נמצא שינוי החשיבה: סוד הצמיחה שביציאה מעצמי. יש סוד פסיכולוגי עתיק, שחז"ל כבר הכירו מזמן: "כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר - הוא נענה תחילה". זה לא רק עניין רוחני, זה מנגנון נפשי מבריק.
ברגע שילד עסוק ב"למה רע לי" וב"כמה קשה לי", ככל שהוא מתעסק בכאב שלו, הכאב הזה גדל. הוא הופך למרכז היקום של עצמו, ומרכז היקום הזה כרגע הוא מקום די חשוך. אך ברגע שאנחנו אומרים לילד: "תקשיב, אני רואה שקשה לך, ואולי הדרך הכי טובה שלך להרגיש חזק היא לבדוק מי מבין החברים שלך שקבעתם להיפגש איתם בשכונה או בסניף או בכל מקום אחר, נמצא במקום עוד יותר קשה ממך" – כאן קורה הקסם: כשהילד שלך ניגש לילד אחר שלא מוצא את מקומו באינטראקציה החברתית או סתם לחבר שעדכן אותו בעקבות מפגש זום שהוא לא הבין כלום והוא מתקשה בלימודים, הוא עובר טרנספורמציה. מתפקיד ה"נזקק", הוא עובר לתפקיד ה"משפיע". כלומר הוא עובר מתחושת חוסר אונים, הוא עובר לתחושת מסוגלות.
החוסן של הילדים שלנו במלחמה הזו לא ייבנה מעוד שוקולד או מעוד שעת מסך, הוא ייבנה מהידיעה שהם נחוצים. שהם רגישים. שהם אכפתיים. שהם "הגיבורים של מישהו אחר".
אז איך עושים את זה? כלים מעשיים להורים
אל תחכו שהילד יציע את זה מעצמו. תהיו אתם ה"מנוע" שדוחף אותו החוצה מהקונכייה:
משימת הבלש הכיתתי: בקשו מהילד לחזור הביתה מהמפגש עם החברים שהוא פגש במרכז המסחרי או במקום המועדף עליהם לבילוי עם "תגלית" – שם של ילד אחד בכיתה שהיה נראה לו קצת עצוב או בודד היום. לא כדי לרחם עליו, אלא כדי לתכנן איך לשמח אותו מחר.
מודלינג של אכפתיות: ספרו להם בארוחת הערב על מישהו בעבודה שראיתם שקשה לו ואיך ניסיתם לעזור. ילדים לומדים דרך האוזניים, אבל מפנימים דרך העיניים.
הפיכת ה"קשה לי" ל"כוח": כשהילד מתלונן שקשה לו, תגידו לו: "דווקא בגלל שאתה יודע מה זה להרגיש ככה, יש לך את הכוח הכי גדול בעולם להבין ילד אחר שמרגיש ככה. אתה המומחה לזה".
פרויקט קטן משותף: עודדו אותו לשלוח הודעת ווטסאפ אחת ביום לחבר, או להציע עזרה בשיעורי בית למישהו שמתקשה.
שיח של כוחות: בסוף היום, במקום לשאול "איך היה?", תשאלו: "במי הבחנת היום? למי הארת פנים?".
הורים, בואו ניתן להם את המתנה הכי גדולה: את היכולת להפסיק להיות הקורבנות של התקופה, ולהפוך להיות האור שלה.
זה לגמרי בידיים שלהם.
ושלכם.