"הרביצו לי עד שירד לי דם והמורים לא עשו כלום"

"חרם רומס את הנפש של הילד"

מכירים את הסלוגן "שרדתי כדי לספר?", אז הנה אני כאן לספר את כל הסיפור שלי, הסוד שלי, מההתחלה, בתקווה שיעשה פה שינוי אצל אנשים, תלמידים, מורים, צוותי חינוך והורים.

שמי פנינה בן ארי, אני בת 24, עוסקת בתחום המוזיקה ועושה הכל כדי לפתח את זה - יש לי ערוץ יוטיוב וטיקטוק שאליהם אני מעלה את השירים. מאז ומתמיד הייתי ילדה שקשה לה לעמוד על שלה ולהראות שאי אפשר לפגוע בה, לא הסתדרתי בבית הספר בלימודים, הייתי ילדה קטנה שלא שלא למדה לפנות לעזרה כשמשהו לא בסדר קורה.

כבר בכיתה א' התחלתי לקבל מכות, אם זה לבטן, לראש, סטירות, בעיטות. לא היו מזמינים אותי לימי חברה וימי הולדת, עברתי חמישה בתי ספר שונים. מכיתה א' עד ה' חוויתי רוע שלא חשבתי שקיים מעולם, הן מצוות החינוך והן מהבנות. באחת ההפסקות ''זכיתי'' לקבל הטחת ראש לרצפה, אני זוכרת מורות שרצו אליי, אני לא זוכרת מה קרה אחר כך.

אחרי חמש שנים קיוויתי שאם אעבור לבית ספר אחר זה ייפסק, טעיתי. עברתי לבית ספר במרכז הארץ, חוויתי את אותה התעללות ואפילו גרועה יותר. שפכו לי אוכל על התיק, אפילו איימו לרצוח אותי ואת אחותי שלמדה איתי באותו בית הספר, משכו אותי מהשערות במדרגות, קראו לי זונה, מכוערת, שמנה, כלבה, אמרו לי שנולדתי בטעות, שאמן שאמות, כל מה שאפשר לאחל לילדה חלשה שרוצים להוציא את נפשה מגופה.

כשהלכתי למנהלת היא אמרה לי "תסתדרו ביניכם", ואז כבר הבנתי שאני צריכה למצוא את הדרך לשלוח יד בנפשי כדי שכל הסיוט הזה ייגמר. היחידים שראו את הקושי באותו בית ספר היה נהג ההסעות והבנות בכיתה ח'.

עברתי לבית ספר נוסף, פנימייה. שם כבר התחילו ניסיונות התאבדות. זה לא קרה. המדריכה תפסה אותי ודיווחה למנהל, ואני הלכתי לעובדת הסוציאלית ואמרתי לה - היום בערב אני הולכת להתאבד, אם את לא מוציאה אותי היום מהפנימייה - תמצאי אותי מחר כשאני לא בין החיים.

חזרתי לכיוון בית הספר, ואז המנהל - שעד אז לא הפסיק לצרוח עליי ולעולם לא נתן לי להכניס מילה או להביע את הקושי שלי, ואף טען שאני מקלקלת בנות ומשקרת - אמר לי לקחת את הדברים שלי מהפנימייה וללכת לנוח בבית. שאלתי את עצמי שאלה שעד סוף ימיי אשאל: למה הוא היה צריך לחכות שאגיע למצב אובדני כדי להאמין לי שכל מה שאני אומרת הוא אמיתי?

בפנימייה חתכו אותי והכאיבו לי עם מגבי ברזל שקיבלתי לראש לבטן לגב ולפנים, קיבלתי סקייטבורד לראש מול המדריכות שלא עשו כלום, בנות היו תופסות אותי והיו מונעות ממני ללכת לאכול, וכשדיווחתי את כל זה מצאתי את עצמי מקבלת מכות רצח.

אבל זה לא נגמר שם. שלחו אותי לבית ספר לחינוך מיוחד – ובו למדתי שאם אני לא צועקת, עושה בלגן ושוברת דברים - לא מקשיבים לי. גם שם לא היה לי טוב. שוב ניסיתי להתאבד, ואושפזתי למשך 7 חודשים.

לאחר מכן הסתיים בית הספר וסיוט חדש התחיל. זכרתי את כל המילים שאמרו לי כל השנים, הייתי כל כך בטוחה שאני שמנה ולא צריכה להכניס אוכל לגוף, שהפסקתי לגמרי לאכול. הייתי מכניסה משהו קטן, או שהייתי אוכלת ומקיאה בכוונה. כל פעם הייתי ממציאה תירוצים למה לא לאכול, לא קיבלתי את עצמי, גם כשהגעתי למשקל קיצוני של 42 קילו הייתי בטוחה שאני עדיין שמנה. סבלתי. סבלתי בנפש, סבלתי בגוף, סבלתי בכל מקום שהייתי בו. היום כל זה מאחוריי, חזרתי למשקל תקין אחרי 4 שנים, אבל עדיין לא חזרתי לאהוב את עצמי, הכל עניין של תהליך נפשי. המוזיקה עבורי היא כלי להתמודד עם דברים בחיים שהנפש לא יכולה להתמודד.

בימים אלו נכנסתי לוועדות הכנסת כדי להשמיע את קולם של מי שאין להם קול. אני נלחמת ואמשיך להילחם, ליצור סרטונים בטיקטוק של מוזיקה והסברה, ליצור הרצאות ולהעביר אותן בפני בתי ספר וצוותי חינוך.

אני אומנם אני לא הצלחתי לשים קץ לחיי, אבל יש ילדות וילדים שכן הצליחו לשים קץ לחייהם והסיפור שלהם וקולם לא נשמע. צוותי החינוך בבתי הספר שלא ערניים מספיק לא מקדישים ימי חינוך למניעת חרם ואובדנות, לא מדברים כמה חרם זה אסור ורומס את הנפש של הילד או הילדה. תתעוררו, שימו לב למי שמסביבכם. היום אני לא מחפשת אשמים, לא לכולם יש או היו את הכלים לעזור לי, הייתי צריכה לעבור את כל זה כדי להיות היום במקום שעוזר ונלחם על חייהם של אחרים. אמן ונצליח לעשות שינוי.

אפשר למצוא אותי בטיקטוק בשם "פנינה זמרת" ובפייסבוק - פנינה בן ארי

"התפללתי שהיום לא ירביצו לי"

שמי הלל שירה פרץ אני בת 17 מירושלים. מאז שאני זוכרת את עצמי לא היו לי הרבה חברים. תמיד הסתפקתי במעט, שגם את זה לפעמיים לא היה. יום יום הייתי הולכת ללימודים בהרגשה של פחד ורצון להסתתר, לא תמיד מצאתי את עצמי בכיתה.

הילדים כינו ה״חדייק הגדול״ או ״המשוגעת של הכיתה״, כיוון שבגיל 10 גילו לי חיידק מסוכן בכליות. מאז התאשפזתי בלי סוף. ההורים ביקשו שירחיקו אותי מהילדים בכיתה כי פחדו שאדביק מישהו. ובפועל? לא הייתי יכולה להדביק אף אחד.

באחד הימים בכיתה המנהלת נכנסה לכיתות וביקשה מהתלמידים להתרחק ממני, ומהורים שלי ביקשו לא לשלוח אותי לבית הספר אם אני חולה, למרות שהרגשתי מצוין והחיידק כבר כמעט שנעלם. מאז בהפסקות התחבאתי מתחת לשולחנות כדי שלא יפגעו בי וירביצו לי. אבל המחסה לא תמיד עזר. ילדים היו מפרקים את המטאטא ולוקחים את המקל ותוקעים לי בבטן שוב ושוב.

המנהלת רק היתה צועקת עליהם, והמורים התעלמו ממני. דמיינו את זה רגע בראש: ילדתכם בת ה-10 חווה בריונות, מכות ואלימות מילולית בבית ספר יום יום, והפחד לספר להורים גדל וגדל מאיום לאיום. בגיל 12 עברתי לבית ספר חדש. שם בהתחלה היה ממש ממש נחמד עד שהתחלתי לקחת כדורים שהפסיכיאטר המליץ לי עליהם, ושגרמו לי להרגיש "זומבית". לא אכלתי ולא דיברתי, ולכן הילדים הרביצו לי מכות איומות עד שירד לי דם. הייתי מתחבאת כל הפסקה בשירותים ומתחננת מאלוקים ״שלא ירביצו לי היום בבקשה״, כשאני מפוחדת מאוד ובלי תקווה.

יום יום היו שולחים לי הודעות שאם אדרוך בבית ספר אקבל מכות. היו זורקים לי קלמרים על הפרצוף, מרוקנים לי את התיק לפח ושמים לי ג׳וקים בקלמר. המורים לא האמינו לי למרות שהייתי מראה להם את הסימנים מהמכות שהייתי מקבלת. "את עשית את זה לעצמך" - כך המחנכת שלי אמרה לי בישיבה עם המנהלת.

ולא הבנתי על מה היא מדברת.

כאן כבר נמאס לי. בגיל 14 ניסיתי להתאבד. כתבתי מכתב פרידה ובו היה כתוב: "אחרי שאעשה את זה כולכם תאמינו לי שאני לא משקרת". העליתי את אותה התמונה לסטורי שלי, ואז אמא שלי, בשתיים לפנות בוקר, קיבלה שיחה מהמשטרה, והיא בבהלה רצה לבדוק אם אני בחדר.

ולמזלה הייתי. מאותו היום סיפרתי לה מה אני עוברת בבית ספר, על המכות והאיומים, שאת כולן תיעדתי וצילמתי. נאלצתי להישאר באותו ביתה ספר כי לא היתה לי מסגרת אחרת לעבור אליה, והמכות המשיכו.

בגיל 15 אישרו לי מעבר לבית ספר חדש, אך גם שם אני יום יום אני מקבלת איומים על חיי מילדים מהחטיבה. וכן, גם היום זה ממשיך, בבית ספר וברשתות החברתיות. החלטתי לפתוח עמוד טיקטוק ובו סיפרתי את הסיפור שלי. אחרי שנה הפיצו עליי שמועות וסיפורים שמעולם לא קרו.

לפני כמה חודשים אמא שוב קיבלה שיחה מהמשטרה. רק שהפעם זה היה כיוון שאני התקשרתי וסיפרתי להם מה קורה. ניסיתי לפנות לעזרה, כל עזרה אפשרית, כדי שזה כבר ייעצר! אבל זה לא עצר.

עד היום.

תתעוררו לפני שעוד ילד יאבד את חייו.