הסיוט של כל הורה: "ברגע אחד כל הילדים הפסיקו לדבר עם הבן שלי"

מסדרונות של בתי הספר בישראל כבר מזמן אינם תחומים בין ארבעה קירות ובטון. אם בעבר חרם התבטא בשתיקה רועמת בחצר המשחקים, כיום הוא מתקיים גם באלפי תגובות ארסיות, בקבוצות וואטסאפ ובהפצת תמונות מביכות בלחיצת כפתור. הנזק אינו נגמר במסך; הוא חודר אל הדימוי העצמי של הילד, סודק את תחושת הביטחון ומותיר צלקות שקופות אך עמוקות.

הסיפור של מיכל נראה כהתגשמות הסיוט של כל אם. בנה יהונתן עבר חרם קשה בכיתה ו'. הכול החל דווקא מהמקום הקרוב ביותר. "היה לו חבר טוב, בן בית אצלנו ממש. הם היו בלתי נפרדים - חגגו ימי הולדת יחד, הסעתי אותם מהלימודים, הם בילו שעות ארוכות יחד", היא מספרת.

המפנה הגיע בפתאומיות. אותו חבר הפיץ עלילת שווא וטען שיהונתן השמיץ את אחיו. "הוא השחיר את שמו מול כולם, וברגע אחד כולם הפנו לו עורף. פשוט הפסיקו לתקשר איתו", אומרת מיכל. לדבריה, ניסיונות לפעול דרך אימהות הכיתה לא הועילו. "הן פשוט לא נקפו אצבע".

כשהחרם נמשך וגלש גם לשעות הפנאי, היא העבירה את יהונתן לבית ספר מחוץ לעיר. " גם ילדי השכונה התייחסו אליו כאל שקוף, כאילו הוא אוויר. גם היום הם מתעלמים ממנו לחלוטין", היא אומרת. למרות הכול, היא מדגישה כי בנה מפגין חוסן. השתלבותו במספר הרכבים מוזיקליים מעניקה לו כוח ומהווה עבורו, לדבריה, "תרופה לנפש". ועדיין, היא מודה שהכאב לא נעלם. "יש מועקה על כך שאין לו חיבור חברתי בסביבה שבה הוא גר".

"המצב הרגשי-חברתי של הילדים מורכב יותר"

אנשי מקצוע מסבירים כי דימוי עצמי אצל ילדים נבנה דרך עיני הסביבה. כאשר אותה סביבה הופכת עוינת, הפגיעה עמוקה במיוחד. לכן השאלה אינה רק כיצד עוצרים חרם, אלא גם כיצד בונים אצל הילד עמוד שדרה פנימי שאינו תלוי בלייקים או במעמד חברתי.

בניית דימוי עצמי בריא דורשת מעבר מכיבוי שריפות לחינוך עומק. הורים, אנשי חינוך והחברה כולה נדרשים ללמד חמלה, לטפח ייחודיות ולספק לילדים כלים להבין שהערך שלהם אינו נמדד במספר המשתתפים בקבוצת הנידוי. ילד בעל דימוי עצמי יציב ייטה פחות להקטין או להשפיל אחרים.

הנתונים לשנת 2025 מצביעים על תמונה מורכבת. מצד אחד, עלייה בדיווחים ובמודעות; מצד שני, קריאות לשיפור המענה המערכתי. לפי מחקרים שהוצגו בכנסת, כ-12% מהתלמידים בישראל חוו חרם לפחות פעם אחת - כמעט כפול מהנתון ב-2019. ביותר מ-60% מהכיתות נמצא לפחות תלמיד אחד החווה דחייה חברתית מתמשכת.

יו"ר הנהגת ההורים הארצית, אורן אוזן, מתאר "עליית מדרגה בכל הקשיים הרגשיים-חברתיים של הילדים ובני הנוער". לדבריו, הנהגת ההורים פועלת להגביר תחושת מוגנות ולהחזיר אמון בכך שבתי הספר הם מרחבים בטוחים. "נושא החרמות והאלימות הוא רגיש וכואב וחייבים להתייחס אליו במלוא הכובד", הוא אומר. "בשנים האחרונות, ובפרט בחודשים האחרונים, אנו שומעים גם על ניסיונות אובדנות שחלקם נבעו מאלימות וחרמות".

לדבריו, יש עלייה גם בדיווחים וגם בהתייחסות הציבורית. "אלו תופעות שקיימות שנים, אך החשיפה גדלה. המצב הרגשי-חברתי של הילדים מורכב יותר, וזה משפיע". הוא מוסיף כי ההד התקשורתי מוביל גם ליותר דיונים בכנסת ולשיתופי פעולה עם משרד החינוך, אך מדגיש כי נדרשים צעדים נוספים.

על הורים שחוששים לשלוח ילדים לבית הספר הוא אומר: "אני מבין את התחושות, אבל לא לשלוח ילדים למוסדות חינוך זה לא פתרון. הילדים חייבים מסגרת חברתית". לדבריו, יש לחזק שיח עם הנהלות בתי הספר, המחנכות והיועצות, ולבנות סביבה בטוחה יותר בשיתוף ההורים. בבית, הוא מדגיש, חשוב לתת לילדים תחושת ביטחון וגב.

באשר לענישה, אוזן סבור כי ההרתעה אינה מספקת. "החינוך מתחיל מהבית הוא לא קלישאה", הוא אומר. "צריך לחנך לחברות טובה, כבוד וערבות הדדית". לדבריו, לצד ענישה יש צורך בערנות יומיומית של צוותים חינוכיים - לזהות תלמידים לבד, ליזום שיחות אישיות ולחזק מוגנות. הוא אף מציע למנות תלמידים לתפקידי מניעת חרמות, לצד נאמני מוגנות מטעם המדינה.

בעיקר בבתי ספר יסודיים ובחטיבות ביניים

אתי בן סעדון, יו"ר צוות מוגנות בהנהגת ההורים הארצית ואם לארבעה, מביאה זווית אישית. "שניים מתוך ארבעת ילדיי חוו חרם וקשיים חברתיים, וכאמא הרגשתי לבד", היא מספרת. "החלטתי שאיפה שאוכל לסייע - אהיה שם".

לדבריה, במערכת החינוך פועלים אנשי מקצוע מסורים, אך הפער בין מדיניות ליישום עדיין גדול. עומסים, מחסור בתקנים וזמני המתנה ארוכים יוצרים מציאות שבה לא תמיד ניתן מענה בזמן. "המוגנות קיימת, אבל לא באופן אחיד ולא מספיק מתכלל", היא אומרת. מתוקף תפקידה היא נחשפת ללא מעט עדויות. "פונים אליי הורים שמספרים על חרמות והדרה לאורך זמן, עם תחושת בדידות גדולה. המכנה המשותף הוא קושי בקבלת מענה מהיר ותחושה של נפילה בין הכיסאות".

פילוח הגילים מצביע על שכיחות גבוהה בעיקר בבתי ספר יסודיים ובחטיבות ביניים. בתיכון נרשמת ירידה מסוימת, אך הפגיעה ברשתות החברתיות נוטה להיות פומבית וקשה יותר. נתוני מוקד 105 לרבעון הראשון של 2025 מצביעים על עלייה של 59% במספר האירועים שטופלו לעומת סוף 2024. בריונות, שיימינג וחרם מהווים כ-18% מהפניות. הפלטפורמות המרכזיות הן אינסטגרם, וואטסאפ וטיקטוק.

ד"ר אודליה אלקובי, מייסדת מרכז "תעצומות", מציינת כי חלק גדול מהחרמות מתרחש בגילי 8 עד 12. לדבריה, בגיל יסודי החרם מוחשי וישיר יותר, ולעיתים גם מי שמנסה לתמוך במוחרם מסתכן בפגיעה. בגיל ההתבגרות מדובר יותר בהדרה שקטה ובניתוק קשרים.

במחקר שערכה בקרב 470 מורים מהמגזר הממלכתי, הממלכתי-דתי והחרדי, נמצא כי למורים תחושת מסוגלות נמוכה יותר בהתמודדות עם בעיות חברתיות. בנוסף, בנות נוטות לדווח יותר על פגיעה, ובאירועי חרם רבים כמעט כל הפונים הן בנות.

בתחילת 2025 השיק משרד החינוך מוקד ייעודי למניעת דחייה חברתית וחרם - "קול לכולם". בחודשים הראשונים התקבלו בו אלפי פניות. למרות הקצאת משאבים, בדיונים בכנסת עלה כי מספר מדריכי המוגנות עדיין נמוך ביחס לצורכי המערכת.

השנה האחרונה לוותה גם במקרי התאבדות של בני נוער בעקבות חרמות ובריונות ברשת, מה שהוביל לדיוני חירום. מומחים מצביעים גם על השפעת המלחמה המתמשכת, שהגבירה חרדה ודיכאון והפכה ילדים לפגיעים יותר לדחייה חברתית.

"ילד יכול להיות אמפתי ועדיין לארגן חרם"

עמותת "מצמיחים", הפועלת זה 22 שנים ביותר מ-500 מוסדות חינוך, מדגישה כי יש להבחין בין דחייה חברתית לחרם מאורגן. מנכ"ל העמותה, יוני צ'ונה, מסביר כי הבנת הקשר בין תוקפנות למעמד חברתי חיונית לטיפול עומק. "ילד יכול להיות אמפתי ועדיין לארגן חרם אם הדינמיקה החברתית מתגמלת אותו על כך", הוא אומר. לדבריו, שינוי אמיתי מחייב עבודה על נורמות קבוצתיות. מחנך שמוביל נורמות ברורות משפיע לא רק על ההתנהגות בבית הספר, אלא גם מחוצה לו.

לדבריו, גם להורים יש תפקיד משמעותי. מסרים כמו "אל תתערב" או הדרה באירועים חברתיים עלולים לאפשר לחרם להתפתח. מנגד, שיח פתוח על שייכות וכאב ועידוד פעולה קבוצתית יכולים לצמצם פגיעה. טיפ מרכזי להורים, לדבריו, הוא לשאול את הילד: מה יגרום לך להרגיש נוח לספר לי אם יהיה חרם בכיתה? השאלה עצמה בונה אמון ומפחיתה בדידות.

בעידן שבו ההוקעה הציבורית נמצאת במרחק קליק, האחריות החברתית רחבה מתמיד. זיהוי מוקדם של סימני מצוקה, השמעת קול ברור נגד בריונות ובניית תרבות של אכפתיות יכולים לשנות מציאות. רק חינוך עקבי, גבולות ברורים ושיח פתוח יבטיחו שמרחבי בית הספר והרשת יהיו בטוחים ומכילים יותר עבור הילדים.

כמה טיפים מעשיים שיעזרו לכם להתמודד עם חרמות ושיימינג:

זיהוי מוקדם: שימו לב לשינויים בתיאבון, בדפוסי השינה או לנסיגה חברתית פתאומית של הילד.

תיעוד הוא כוח: במקרה של שיימינג ברשת, צלמו מסך של התכנים הפוגעניים לפני שהם נמחקים או נעלמים.

דיווח מיידי: השתמשו בכפתורי הדיווח (Report) ברשתות החברתיות ופנו להנהלת המוסד החינוכי.

תמיכה רגשית: הימנעו משיפוטיות ("למה לא ענית להם?") והתמקדו במתן תחושת ביטחון וגיבוי מלא.