"הוא אמר שאם אני אוהבת אותו אין לי מה להסתיר"

נועה (שם בדוי), בת 17 מהצפון, הכירה את בן הזוג הראשון שלה במהלך שנת הלימודים. בהתחלה הוא היה מתוק ואכפתי, התקשר כל ערב לוודא שאכן חזרה הביתה בבטחה, "זה הרגיש כמו אהבה גדולה," היא מספרת, "סוף סוף מישהו שבאמת רואה אותי". אבל במהרה הדאגה הפכה לחשדנות: הוא ביקש לדעת עם מי היא מדברת, דרש שתשלח לו תמונות מכל סיטואציה שבה היא נמצאת, ולבסוף ביקש את הסיסמה לחשבון האינסטגרם שלה. בהתחלה נועה צחקה, אחר כך ניסתה להציב גבול. "כשהתנגדתי, הוא כעס. אמר שאני מעליבה אותו ושאם אני באמת אוהבת אין לי מה להסתיר".

הסיפור שלה מוכר לבני נוער וללא מעט הורים, גם אם לא תמיד קל לזהות מתי הגבול נחצה, אך אלימות בזוגיות בגיל ההתבגרות היא תופעה נפוצה יותר ממה שחושבים. זה בדרך כלל לא נראה כמו מכה או צעקה. בגילים כאלה מדובר יותר על שליטה טכנולוגית, חיטוט בטלפון, קנאה קיצונית או הערות קטנות שמערערות את הביטחון. ככל שמדברים על זה מוקדם יותר כך אפשר למנוע פגיעה אמיתית בהמשך.

מאז מלחמת חרבות ברזל מדווחים אנשי חינוך ופסיכולוגים כי חלק גודל מבני הנוער מחפשים יותר קרבה וביטחון רגשי, לעיתים דרך קשים זוגיים מהירים ואינטנסיביים מהרגיל, בלי להבין מה היא זוגיות בריאה באמת. על פי מדד האלימות של ויצו לשנת 2024, אחת מכל שלוש נערות בישראל דיווחה שחוותה ביטויי שליטה או קנאה מוגזמת מצד בן זוג, ויותר מ-40% מבני הנוער סיפרו שחוו לחץ או מניפולציות רגשיות במסגרת קשר זוגי. לא מדובר בתופעת שוליים, זו תופעה שדורשת מההורים להיות עם עיניים פקוחות.

איך מזהים שהקשר לא בריא?

קנאה, שליטה ואובססיביות: התנהגויות אלו נראות בהתחלה כמו אכפתיות: "הוא פשוט דואג לה", "היא רק רוצה לדעת שהוא בסדר", אבל הורה ערני יכול לזהות מתי זה כבר מעבר. שימו לב לשינויים קטנים בהתנהגות: ילד שנמנע לצאת בלי בן או בת הזוג, ילדה שמתחילה לבקש רשות על כל יציאה או על לבוש ("הוא לא אוהב שאני לובשת את זה"), או תחושת לחץ תמידית ("להרגיע מישהו") גם כשאין סיבה. לפעמים תראו נוקשות או מתח כשהטלפון מצלצל, אבל לפעמים זה גם אם בן הזוג כועס אם הילד מדבר עם חבר מסוים, או כשהילדה כשהיא מתנצלת על דברים שהיא בכלל לא עשתה. גם שפת הגוף משתנה: הילד שהיה רגוע וצוחק פתאום דרוך, מביט לצדדים, נזהר במילים. זה לא סתם גיל ההתבגרות, זה פחד מלטעות מול מישהו שדורש שליטה. כשהאהבה גורמת לילד להרגיש שהוא צריך "להרגיע" במקום להרגיש בטוח, זו כבר לא אהבה מגוננת, זו שליטה בתחפושת של דאגה.

חשדנות וחוסר אמון: חשדנות וחוסר אמון נראים לפעמים כמו סקרנות טבעית, אבל כשהם חוזרים שוב ושוב וגורמים לילד לפחד לטעות זו כבר נורת אזהרה. הורה יכול לזהות את זה כשנראה שינוי מובהק מההתנהגות הרגילה: ילד שנהג לשתף פתאום מסתיר הכל, סוגר טלפון בבהלה או נראה מתוח בכל פעם שמגיעה הודעה. לפעמים תשמעו משפטים כמו "אני לא יכולה להעלות תמונות, הוא מתעצבן" או "הוא רק רוצה לדעת עם מי אני מדברת", כאילו זו דרישה רגילה. כשזה קורה בעקביות, זו כבר לא בקשה לפרטיות אלא פחד. גם בלי לראות את ההודעות עצמן, הורה רגיש יבחין בשפת גוף של מתח, קיפאון, הסברים מוגזמים על כל הודעה, או התנצלות על דברים קטנים. ההבדל בין פרטיות בריאה לבין הסתרה נובע מתחושת ביטחון: ילד שמרגיש בטוח שומר סודות קטנים, ילד שמרגיש מאוים שומר הכל.

הקטנה או זלזול: אלו הם מהסימנים הקשים יותר לזיהוי, כי הם מתרחשים לאט, מתחת לפני השטח. הורה יבחין בכך כשהילד חוזר הביתה קצת פחות בטוח בעצמו, כשהוא מדבר על עצמו בביטול או מתחיל לאמץ משפטים של מישהו אחר: "אני סתם דרמטי", "אני מגזימה", "הוא אומר שאני לא מבינה כלום". לפעמים זה נראה כמו עייפות רגשית: פחות צחוק, פחות שיתופים, יותר זהירות במה שאומרים. הילדה שהייתה מלאת חיים פתאום נזהרת שלא "להגזים", הילד שהתגאה בעצמו לפני מבחן פתאום מזכיר רק מה לא עשה טוב. ההורה יכול להרגיש בזה גם בשפה היומיומית: איך הם מדברים על עצמם, איך הם מספרים על הקשר. כשאהבה גורמת לילד להרגיש קטן יותר, מתנצל יותר, או מתכווץ סביב מי שהוא - זו לא אהבה טובה, זו אהבה שמוחקת.

בידוד חברתי: זהו אחד הסימנים הברורים לכך שמשהו קורה, אך לעיתים נדירות ילד יגיד את זה במפורש. ההורה ירגיש את זה ברגעים הקטנים: הילד שכבר לא יוצא עם חברים כי "אין לו כוח", הילדה שאומרת "הם לא מבינים אותי", או העובדה שבן או בת הזוג תמיד נוכחים איכשהו, מסיעים, מחכים, מתקשרים באמצע כל מפגש. בהתחלה זה נראה כמו קרבה או זוגיות צמודה, אבל בפועל זו תלות שמחליפה חופש. שימו לב אם הילד הפסיק להזמין חברים, אם שיחות על החברים מסתיימות בהתנצלות או בכעס, או אם תחביבים שנשמרו שנים פשוט נעלמו. בידוד מתחיל בוויתורים קטנים: "היום אני לא בא", "פעם אחרת", "עזבי, הם לא באמת רוצים". כשבן או בת הזוג הופכים להיות כל עולמו של הילד, זה לא סימן לאהבה גדולה, זו ילד שמבקש שתראו מה נעלם מהחיים שלו.

תלות רגשית ומניפולציות: הן כמו נדנדה רגשית שלא עוצרת, יום אחד הילד בעננים, ולמחרת שבור. ההורה יראה שילד שהיה יציב הופך תלוי לגמרי במצב הרוח של בן או בת הזוג: אם הם הסתדרו הכל קליל, אם רבו אין חשק לקום מהמיטה. זו לא אהבה סוערת אלא חוסר ביטחון שמכרסם מבפנים. שימו לב לשפה: שאלות חוזרות כמו "את חושבת שהוא יכעס אם לא אענה?", "מה אם היא תפסיק לאהוב אותי?", "אולי זה באשמתי?". אלה לא שאלות של סקרנות, אלא של פחד. הילד מחפש אישור מתמיד, מתנצל גם כשלא קרה כלום, או ממהר לפייס מישהו שפגע בו, רק כדי לא לאבד את הקרבה. לפעמים תראו את זה גם בגוף: מתח, דריכות, תגובות קיצוניות להודעות. כשהאהבה תלויה כל כולה באישור מבחוץ, הילד כבר לא חי את עצמו: הוא חי כדי לא לאבד מישהו אחר. זה לא רומנטי, זו תלות שמנהלת אותו במקום שהוא ינהל את חייו.

מחזור פגיעה והתנצלות: זהו אחד הדפוסים השקטים והמסוכנים ביותר בקשרים צעירים. הוא נראה כלפי חוץ כמו זוג דרמטי שחווה עליות וירידות, אבל בפנים זו מערכת יחסים שמבוססת על פחד ואשמה. ההורה יכול לזהות את זה כשהילד חוזר שוב ושוב עם אותו סיפור: ריב גדול, בכי, פיוס, והבטחה שזה "לא יקרה שוב" עד שזה קורה שוב. הילד יגן על בן או בת הזוג בכל מצב, יאמר "הוא היה בלחץ", "זה אני גרמתי לזה", או "היא פשוט נעלבה ממני". בפועל, מדובר במעגל רגשי סגור: פגיעה, התנצלות, תקווה, אכזבה ואז שוב פגיעה. שימו לב לשפת הגוף אחרי "פיוס": הילד נראה שקט מדי, מותש, כאילו לומד להיזהר כדי לא להצית שוב את הסערה. כשהאהבה נראית כמו מאבק על שקט רגעי, זו כבר לא אהבה, זו הישרדות רגשית.

ומה ההורה יכול לעשות?

כשמשהו מרגיש לא בסדר כנראה שהוא לא בסדר. המפתח הוא לא חקירה, אלא שיחה רכה. במקום לדרוש הסברים, עדיף לשקף רגש: "נראה לי שאת קצת עצובה בזמן האחרון, רוצה לספר לי מה קורה?" או "שמתי לב שאת מתכווצת כשמגיעה הודעה, זה גורם לי לדאוג." שיח שמתחיל מדאגה ולא מהאשמה מאפשר לילד להיפתח בלי להרגיש מותקף.

עוד טיפ חשוב הוא לא להשמיץ את בן או בת הזוג. ברגע שהילד שומע ביקורת ישירה, הדלת נסגרת. עדיף לדבר על התנהגות ולא על אדם: "מה את מרגישה כשמבקשים ממך להיות זמינה כל הזמן?" או "איך זה גורם לך להרגיש כשבודקים איפה היית?".

אפשר גם להרחיק את השיחה דרך דוגמאות חיצוניות: לראות יחד סרט, סדרה או אפילו פרסומת שמציגה זוגיות לא שוויונית, ולשאול מה הילד חושב על זה. זו דרך עדינה לפתוח נושאים קשים בלי לגרום לו להרגיש שמדברים עליו.

המטרה איננה רק להזהיר, אלא גם להראות איך נראית אהבה בריאה. לדבר על מה זה כבוד, על אמון, על ביטחון בקשר. "הורים נוטים להתרכז במה אסור," היא אומרת, "אבל חשוב גם להסביר מה כן: תקשורת פתוחה, חופש, כבוד הדדי וגבולות ברורים".

במקרים שבהם נראה שהגבולות כבר נחצו והמצב מדאיג, ההמלצה היא לנסות להבין דרך הסביבה, לפנות לחבר או חברה קרובה של הילד, שלעתים יודעים הרבה יותר ממה שנאמר בבית. והדבר הפשוט והחשוב ביותר: לא לפחד לדבר על זוגיות. הורים לפעמים חוששים שזה מוקדם מדי, אך זו בדיוק הדרך למנוע פגיעה. שיחה על אהבה, גבולות ואמון היא לא רק רומנטית, היא חינוכית.

אי אפשר למנוע מהילדים להתאהב אבל אפשר ללמד אותם לזהות מתי האהבה הזו מתחילה לכאוב. הורה שלא שופט אלא מקשיב, שמדבר בשקט אבל רואה הכל, הוא קו ההגנה הראשון.
כי אהבה בריאה לא בודקת טלפונים, לא מבקשת הוכחות, ולא מכבה את האור. היא משאירה מקום לנשום.

הכותבת היא קרימינולוגית ומנהלת תוכניות מניעת אלימות במשפחה של ויצו

אם אתם חושדים שהילד שלכם אומישהו בסביבתכם סובל מאלימות פנו למרכזים הבאים

קו לנשים *3980

קו לגברים *9835

מוקד ארצי 24/7 של משרד הרווחה 118

עמותת ל"א ללחימה באלימות נגד נשים מפעילה קו חירום לנשים מוכות הפועל 24 שעות ביממה
טלפון: 1-800-353-300