האם הבינה המלאכותית לוקחת מהילדים את האנושיות?

בשיעור שגרתי באחת מכיתות התיכון בישראל, המורה הציג שאלה מורכבת באזרחות. בתוך שניות אחדות, כמה תלמידים כבר נשענים אל מול המסך. לא כיוון שהם אינם יודעים, אלא מפני שהתשובה כבר שם: מנוסחת היטב, מנומקת, ולעיתים אף טובה מזו שהיו מצליחים לנסח בכוחות עצמם. במציאות שבה כל תלמיד נושא בכיסו "מוח חיצוני" זמין, מהיר ומדויק, מתחדדת שאלה שאי אפשר עוד להדחיקה: מהו תפקידו של המורה בעידן שבו המכונה יודעת כמעט הכל, ולעיתים אף משיבה מהר ומסודר ממנו?

אין זו שאלה כיתתית בלבד, אלא ביטוי לתמורה עמוקה בהרבה. הבינה המלאכותית משנה את חיינו מן הקצה אל הקצה. אין מדובר עוד בהתפתחות טכנולוגית הדרגתית, אלא במהפכה רחבת היקף המשפיעה על האופן שבו אנו חושבים, לומדים, עובדים ומקבלים החלטות, ברמה האישית, המקצועית והאקדמית גם יחד. גם אם האנושות ידעה מהפכות טכנולוגיות בעבר - מן המצאת הכתב ועד האינטרנט, נדמה כי אין תקדים למהירות ולעוצמה שבהן הבינה המלאכותית חודרת כיום כמעט לכל תחום, ומשנה הרגלים שנבנו במשך דורות.

אם מהפכות קודמות שינו בעיקר את אופן הפצת הידע, הרי הבינה המלאכותית משנה את עצם ייצורו. בתוך שניות נכתבים טקסטים, מנותחים נתונים ומופקות מסקנות מורכבות, ללא מאמץ אנושי ממשי. כך נוצרת אינטליגנציה מתועשת: ידע זמין, מהיר וזול, שאינו תלוי עוד בזמן, בזיכרון או בניסיון מצטבר. לראשונה בתולדות האנושות, עיבוד הידע חדל להיות משאב אנושי מוגבל והפך לתשתית טכנולוגית זמינה לכל אדם, בכל רגע.

מציאות זו הובילה לא מעט להישען על מערכות בינה מלאכותית כמעט בכל תחום - כתיבה, תרגום, למידה וקבלת החלטות. לצד יתרונות ברורים של נגישות ויעילות, מתפתחת שחיקה הדרגתית של היכולות הקוגניטיביות האנושיות. כאשר האלגוריתם חושב במקומנו, המאמץ המנטלי פוחת, הזיכרון נחלש והיכולת להתמודד עם מורכבות מצטמצמת. הידע מתרחב - אך החשיבה האנושית עלולה להצטמצם, ולעיתים אף להתנוון מבלי שנחוש בכך בזמן אמת.

תהליך זה מציב אתגר חסר תקדים למערכת החינוך. במשך דורות נשענה ההוראה על הנחה ברורה: המורה יודע - והתלמיד לומד. הבינה המלאכותית ערערה סדר זה מן היסוד. התלמיד מחזיק בכיסו מקור ידע מיידי ולעיתים מקיף מזה של מוריו. אולם אין פירוש הדבר שהמורה איבד מחשיבותו. נהפוך הוא: דווקא בעידן של עודף ידע, תפקיד החינוך משתנה מן היסוד - מהעברת מידע לטיפוח חשיבה. לא ללמד מה לחשוב, אלא כיצד לחשוב; לא להכתיב תשובות, אלא לפתח יכולת לשאול שאלות, להטיל ספק, לפרש מציאות ולבנות טיעון עצמאי.

הבינה המלאכותית מסוגלת לספק תשובות מדויקות, אך אינה מפעילה שיקול דעת מוסרי. היא מעבדת נתונים, אך אינה מבינה הקשרים חברתיים, תרבותיים וערכיים. היא מזהה תבניות - אך אינה נושאת אחריות. מכאן שתפקיד החינוך איננו להתחרות באלגוריתם, אלא לחזק את הממד האנושי: חשיבה ביקורתית, פרשנות, יצירתיות, עמדה עצמאית והבחנה בין מידע לידע.

כדי לממש תפיסה זו נדרש שינוי עומק בהכשרת המורים. אין די בהטמעת כלים דיגיטליים; נדרשת אוריינות בינה מלאכותית ביקורתית - הבנת אופן פעולתה, מגבלותיה וההטיות המובְנות בה. במקביל, הפדגוגיה עצמה חייבת להשתנות: מעבר מהוראה המבוססת על שינון להוראה המעודדת חקר, דיון וחשיבה עצמאית.

גם מערכות ההערכה מחייבות עדכון. מבחנים הבודקים שחזור מידע מאבדים מתוקפם בעולם שבו כל תשובה זמינה בלחיצת כפתור. האתגר הוא להעריך עומק, תהליך ושיקול דעת, לא רק תוצאה סופית.

בהקשר זה נדרשת חשיבה משלימה: כשם שהעידן המודרני יצר חדרי כושר לגוף, כך נדרש כיום "חדר כושר קוגניטיבי" לחשיבה - מרחבים של קריאה מעמיקה, כתיבה עצמאית, פתרון בעיות ללא סיוע אלגוריתמי ופיתוח ריכוז. לא כהתנגדות לטכנולוגיה, אלא כאיזון הכרחי בינה לבין האדם.

הבינה המלאכותית איננה איום על החינוך, אלא על חינוך שלא ישתנה. האתגר איננו טכנולוגי בלבד, אלא תרבותי ואנושי: לא מה המכונות מסוגלות לעשות, אלא מה אנו מבקשים שבני האדם יהיו בעידן שבו המכונות חושבות.

אם מערכת החינוך לא תציב במרכזה את החשיבה, האחריות והמשמעות, אנו עלולים לגדל דור עתיר מידע אך דל בתבונה. דווקא בעידן של אינטליגנציה מלאכותית, ההגנה על האינטליגנציה האנושית הופכת למשימה חינוכית ראשונה במעלה.

הכותב הוא נשיא אקדמיית אלקאסמי