הורים: אל תגידו לילד שלכם כל הזמן שהוא "אלוף"
כל ההורים רוצים לחזק את הביטחון העצמי של הילדים, אך מתברר שלא כל מחמאה באמת עוזרת. לפעמים המאמץ והעצמאות הם מה שבונים ביטחון אמיתי לאורך זמן. הנה חמש דרכים פשוטות שיעזרו לילד שלכם להאמין בעצמו
כולנו כהורים שואפים שהילד שלנו יגדל עם ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות. שיהיה מסוגל לעמוד בפני אתגרים, לא יוותר לעצמו מראש, ויאמין שגם כשהדרך קשה - הוא יכול ללמוד, להתקדם ולהצליח. מתברר שלא מספיק לומר לו "אתה אלוף". שבח כזה אומנם נאמר מתוך כוונה טובה, אך הוא כללי מדי ואינו מסביר לילד מה בדיוק עשה נכון. ביטחון עצמי יציב נבנה דווקא מתוך התנסות, מאמץ, עצמאות ותמיכה רגשית. לפניכם חמש דרכים לבניית ביטחון עצמי לילד שלכם:
לתת לילד הוכחות שהוא מסוגל: לפי תיאוריית המסוגלות העצמית של הפסיכולוג אלברט בנדורה, הביטחון של הילד אינו בהכרח תחושה כללית של "אני מוצלח", אלא אמונה ביכולתו להתמודד עם משימה מסוימת. האמונה הזאת מתחזקת בעיקר באמצעות חוויות הצלחה ממשיות. כאשר ילד שומע שוב ושוב "אתה גאון" או מקבל עידוד רק כשהצליח, הוא עלול להבין שהערך שלו תלוי בתוצאה. בפעם שבה לא יצליח, הוא עשוי להתאכזב מאוד, לחשוש שאינו מוכשר כפי שחשב ואף להימנע ממשימות מאתגרות בעתיד, כדי לא להסתכן בכישלון. לכן כדאי להתייחס למה שהילד עשה בדרך: "ראיתי שניסית כמה פעמים", "לא ויתרת גם כשהיה קשה" או "הדרך החדשה שניסית עזרה לך להתקדם". כך הילד מבין שלא רק התוצאה חשובה, אלא גם ההתמדה, החשיבה והנכונות ללמוד.
לאפשר לו להיות שותף בהחלטות: תיאוריית ההכוונה העצמית של אדוארד דסי וריצ'רד ראיין גורסת כי ילדים זקוקים לשלושה דברים מרכזיים: תחושת בחירה, תחושת יכולת וקשר חם עם האנשים המשמעותיים בחייהם. ילד שמרגיש שכל הזמן מחליטים עבורו עלול להתקשות לסמוך על שיקול דעתו. אין פירוש הדבר שהוא צריך לנהל את הבית, אלא שכדאי לתת לו בחירה בתוך גבולות ברורים. אפשר, למשל, לאפשר לו להחליט אם להכין קודם שיעורים או להתקלח, באיזה חוג להתנסות או כיצד לחלק משימה למספר שלבים. כך הוא לומד שיש לו השפעה על חייו.
לשבח את הדרך: מחקריה של הפסיכולוגית קרול דואק על "דפוס חשיבה מתפתח" מראים כי ילדים מושפעים מהאופן שבו המבוגרים מדברים על כישרון ואינטליגנציה. ילד ששומע שוב ושוב "אתה כל כך חכם" עלול לחשוש ממשימות שבהן אולי לא ייראה חכם. לעומתו, ילד שמקבל הכרה על ההתמדה, האסטרטגיה והנכונות לנסות לומד שיכולת יכולה להתפתח. במקום לומר "אתה מצטיין במתמטיקה", אפשר לומר: "ראיתי שלא ויתרת וניסית דרך אחרת עד שהצלחת". המטרה אינה לשבח כל מאמץ באופן אוטומטי, אלא להצביע על הפעולות שקידמו את הילד.
להיות עבורו בסיס בטוח: תיאוריית ההיקשרות של ג'ון בולבי ומארי איינסוורת' מדגישה כי היכולת של הילד לצאת אל העולם, להתנסות ולקחת סיכונים חיוביים נשענת על הידיעה שיש לו לאן לחזור. ילד שחש שאוהבים ומקבלים אותו גם כשהוא טועה אינו חייב להגן על ערכו באמצעות הצלחה מתמדת. לכן חשוב לא רק לשמוח איתו כשהוא מצליח, אלא גם להיות נוכחים כשהוא מאוכזב. במקום למהר לתקן או לבטל את הקושי, אפשר לומר: "אני רואה שזה ממש מתסכל אותך. אני כאן איתך". האהבה לילד צריכה להישאר ברורה גם כשלא מרוצים מהתנהגות מסוימת. אפשר גם לשתף אותו, בהתאם לגילו, במקרה שבו אחד ההורים לא הצליח במשימה או התמודד עם קושי, ולספר כיצד ניסה שוב, ביקש עזרה או מצא דרך אחרת להתגבר. כך הילד מבין שכישלון וקושי הם חלק טבעי מהחיים, ושגם מבוגרים אינם מצליחים תמיד בניסיון הראשון.
לעזור אבל לא לעשות במקומו: לפי גישתו של לב ויגוצקי, הלמידה המשמעותית מתרחשת באזור שבין מה שהילד כבר יודע לעשות לבד לבין מה שהוא מסוגל לעשות בעזרת תמיכה קלה. התמיכה הזאת מכונה לעיתים "פיגום": עזרה זמנית שהולכת ופוחתת ככל שהילד מתקדם. כאשר אנחנו קושרים לילד את השרוכים, מסדרים עבורו את התיק או פותרים במקומו תרגיל קשה, אנחנו אומנם חוסכים תסכול רגעי, אך גם מונעים ממנו לחוות הצלחה עצמאית. עדיף לזהות את נקודת הקושי, לתת רמז או להדגים את הצעד הראשון, ואז לסגת ולאפשר לו להמשיך בעצמו.
ביטחון עצמי אמיתי אינו מגיע מאמירות ריקות כמו "אתה הכי טוב בעולם", אלא מחוויות מציאותיות של התמודדות, מאמץ, בחירה ופתרון בעיות. לצד אלה, הילד זקוק לסביבה שמעניקה לו תמיכה רגשית יציבה ומזכירה לו שגם כשהוא מתקשה או נכשל - הערך שלו אינו עומד למבחן. כך הוא לומד לא רק להאמין שהוא יכול להצליח, אלא גם לדעת שיוכל להתמודד כשלא הכל מצליח מיד.