עד כמה הילדים באמת מכירים אתכם? זה משנה יותר ממה שחשבתם

אחד הרעיונות החשובים שעלה כבר לפני עשרות שנים במאמרים וכתבים בתחום הפסיכולוגיה של הילד, הוא שילדים לא זקוקים להורים מושלמים, אלא להורים "טובים דיים" (מושג שטבע במקור ויניקוט, אך כיום נמצא בשימוש נרחב בהקשרים שונים) כאלה שנוכחים, מגיבים בדרכים שונות, מתלבטים, טועים לפעמים, ותמיד ממשיכים להיות שם עבור הילד.

הרעיון הזה פוגש שאלה יומיומית בהורות: עד כמה הילדים שלנו באמת מכירים אותנו? יש הורים שהילדים שלהם מכירים אותם בעיקר דרך התפקיד: ההורה שמחנך, שמכוון, שמחזיק גבולות וערכים ברורים. זה שיודע מה נכון, מה צריך, מה עושים. רגשות מורכבים, ספקות, התלבטויות או חולשות - נשארים מאחורי הקלעים. ולצידם יש הורים אחרים, שמביאים הרבה יותר מעצמם: משתפים בקשיים, בהתלבטויות. הילדים "יודעים מי ההורה באמת".

בין שתי הגישות האלה - הורה ייצוגי מול הורה חשוף יותר - מתקיימת אחת השאלות העדינות והמשפיעות ביותר בהורות: עד כמה הילד באמת מכיר אותנו, ומה המשמעות של זה לא רק עבור הקשר, אלא עבור ההתפתחות של הילד עצמו.

הורות ייצוגית: ביטחון דרך יציבות

הורות שמדגישה תפקיד, גבולות ויציבות אינה בהכרח מרוחקת או לא רגישה. לעיתים היא נובעת מרצון עמוק להגן, ומגישה הורית שההורה לא צריך להעמיס רגשית על הילד כדי שהילד יהיה פנוי לחברות, פנאי ולמידה. ישנם גם הורים שזקוקים להערצה של הילדים שלהם, ומתקשים עם ביקורת או שיח עם הילדים על חסרונותיהם בעיני הילד.

הורה שמצליח "להחזיק את עצמו" רגשית מול הילד מעניק תחושת ביטחון: יש מי שמנהל את העניינים, יש על מי להישען, והילד אינו נדרש לשאת עומס רגשי של ההורה. מחקרים בהתפתחות רגשית מראים שילדים זקוקים לדמויות מבוגרות צפויות, כאלה שלא מציפות אותם בעולמות פנימיים שאינם מותאמים לגילם. כשההורה נחווה על ידי הילד כמושלם מדי, כשאין סדקים, אין טעויות, ואין בלבול - יש לכך גם מחיר. ילדים הגדלים מול דמות הורית שנתפסת ככזו שתמיד יודעת, תמיד מחזיקה, תמיד "בסדר", עלולים לחוש שהם עצמם צריכים להיות כאלה. שאין מקום לחוות או לבטא קושי, בלבול או כישלון. כשהם לא במיטבם, הם עלולים להרגיש שהם מאכזבים, או לא מצליחים להיות תפקודיים ובטוחים בעצמם כמו ההורה.

הורות בסגנון כזה גם מפספסת לעיתים הזדמנויות לשיח רגשי פתוח וכנה על קשיים בחיים, על כישלונות, פגיעות והתמודדות עם משברים, משום שההורה מציג תמיד חזות חזקה, ואין סדקים שדרכם אפשר לפתח מודל ושיח על הקשיים עצמם. ילד שמעריץ את ההורה לא תמיד מצליח לראות גם את חסרונותיו של ההורה, ולפתח נפרדות ודעה עצמאית על דברים. בנוסף, ילד שחווה את הוריו כדמויות מושלמות יכול להתקשות בפיתוח מיומנויות לפתרון עצמי של בעיות, בנושאים שבהם הוא פחות סומך על דעתו של ההורה, או רוצה להתמודד עימם בעצמו כדי לפתח זהות עצמאית.

הורות חשופה: קרבה עם גבולות

זוהי הורות שמבקשת להביא יותר שיח רגשי ואנושיות. מחקרים על התקשרות על ויסות רגשי מראים שילדים לומדים איך להתמודד עם רגשות לא רק ממה שאומרים להם, אלא ממה שהם רואים שהמבוגרים סביבם עושים בפועל. ילד שרואה הורה שמתמודד עם קשיים, מודה בטעויות, מתלבט, ומתערער לפעמים, מקבל מודל ואותנטי של התמודדות. אך גם כאן נדרש דיוק. שיתוף שאינו מעובד, או כזה שהופך את הילד לשותף לעומסים שאינם שלו, עלול להשפיע בתחושת הביטחון. ילדים אינם אמורים לשאת חרדות הוריות, קונפליקטים זוגיים או פצעי עבר לא פתורים. הם לא אמורים להיות חשופים לחוסר ויסות הורי או רגשות קשים ולא מעובדים של ההורה שהם לא יכולים להכיל. הגבול בין קרבה רגשית לבין עומס רגשי לא מותאם שמוטל על כתפי הילד, דק מאוד. כך למשל, במקרים שבהם הורים משתמשים במודע או שלא במודע בילד - כחבר חלופי, כבן זוג רגשי חלופי, כמי שמחזיק אותם נפשית, או כמי שאי אפשר לתפקד בלעדיו בבית.

המקום להיות לא מושלם

כאן נכנס היבט עמוק נוסף, שלעיתים אינו מדובר מספיק: היכולת של הילד להרשות לעצמו להיות לא מושלם. ילדים לומדים מה מותר או אסור להם להיות, דרך המודלים שהם מקבלים מהמבוגרים בחייהם. כאשר ההורה מציג דמות חסינה, כזו שלא טועה, לא נופלת ולא מתלבטת, הילד עלול להפנים שפגיעות היא חולשה, ושכאב או כישלון אינם דבר שמותר להרגיש או להביא לקשר. לא משום שאמרו לו זאת, אלא משום שכך נראית המציאות שהוא חווה. לעומת זאת, הורה שמצליח להראות אנושיות מדויקת, יוצר מרחב אחר לגמרי. מרחב שבו הילד מבין שגם מי שהוא אוהב ומעריך אינו מושלם, ועדיין ראוי, אהוב ויציב.

זהו מסר חשוב - מותר לטעות, להיכשל, ליפול לפעמים, וגם לקום. מותר לדבר עם הילדים על התמודדויות אמיתיות שלנו ההורים, אישיות ומקצועיות, כל עוד הנושאים מעובדים אצלנו, ואנחנו מרגישים שהם יכולים להכיל את התכנים. זה כמובן משתנה בהתאם לגיל הילד ומצבו הרגשי כשילדים קטנים יותר או רגישים באופן מיוחד, יכולים להכיל פחות. מחקרים על דימוי עצמי וחוסן נפשי מראים שילדים מפתחים חוסן לא דרך הימנעות מכאב, אלא דרך פגישה בטוחה ומוגנת איתו. כאשר ההורה משדר שפגיעות אינה מסוכנת, אלא חלק מהחיים, הילד מקבל רשות פנימית להיות הוא עצמו, על כל חלקיו.

ההורה כמודל לחיים

השאלה עד כמה הורה חשוף או שמור אינה נוגעת רק לאיכות הקשר, אלא לאופן שבו הילד לומד לפגוש את העולם. הורים הם המודלים הראשונים והחזקים ביותר של הילד להבעה רגשית ולעיצוב התנהגות: איך מתמודדים עם קושי, איך מחזיקים ערך עצמי גם כשלא מצליחים, איך משלבים בין חוזק לרגישות, ואיך מגיבים למצבים משתנים. האיזון הבריא אינו הורה מושלם, וגם לא הורה שמתפרק או מפתח תלות רגשית בילד שלו, אלא הורה שמראה שהחיים עצמם מורכבים, ושהקשר יכול להכיל את המורכבות הזו בלי להעמיס אותה על הילד. השאלה אינה כמה הילד יודע על ההורה, אלא איך הידיעה הזו פועלת עליו: האם היא מעניקה לו ביטחון ומרחב, או מטילה משקל שהילד לא אמור, ולא יכול, לשאת. הורות טובה אינה שקיפות מוחלטת, וגם לא הסתרה. היא נוכחות אנושית, מעובדת ויציבה, שמאפשרת לילד לגדול ליד אדם אמיתי ואותנטי, ולהתפתח לאדם אמיתי בעצמו.

הכותבת אסנת גרתי פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער, מחברת הספר וקלפי השיח "בינתיים" (לילדים נוער והורים)- העוסק בכוחה של המשפחה לתמוך בילדים ובני נוער בזמני קושי ומשבר, כדי להתגבר ולצמוח. לרכישת ספר וקלפי שיח