"ההורים מביאים איתם גם פחדים ממלחמות אחרות"
כולם מדברים על מה שבני הנוער עוברים עכשיו, אבל יש עוד חלק בסיפור – המלחמות והמצבים הביטחוניים שההורים מביאים איתם מהעבר. החוויות והפחדים לא נעלמים, אלא נכנסים לתוך הבית – וזה משפיע על הילדים יותר ממה שנדמה. אז מה אפשר לעשות כדי לעזור לילדים שלנו?
בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, השיח הציבורי מלא בהתייחסויות למצוקה של בני נוער - לתחושת הביטחון, לילדות ולחשיפה המתמשכת למציאות של איום ואי ודאות. אנחנו מדברים על מה שהם חווים כאן ועכשיו, על העומס הרגשי ועל האתגרים שהם נושאים איתם. אך כדי להבין את התמונה המלאה, חשוב לעצור לרגע ולהביט גם על מה שמגיע איתם אל המפגש הזה - דרך ההורים שלהם, והעבר שהם נושאים.
כשאנחנו מדברים על האופן שבו חוויות עוברות בין דורות, הכוונה היא לא רק למה שאנחנו מספרים לילדינו, אלא למה שאנחנו מביאים איתנו למפגש, דרך תגובות, שפת גוף, דריכות ואופן פירוש המציאות. זהו תהליך שמתרחש לעיתים מתחת לפני השטח, אך משפיע באופן עמוק על הדרך שבה בני נוער חווים את העולם.
בהקשר הישראלי חשוב להדגיש, לא מדובר בתיאוריה. חלק גדול מההורים של היום חוו על בשרם מציאות של איום מתמשך: אזעקות וטילים במלחמת המפרץ, תקופות של פיגועים קשים, אוטובוסים מתפוצצים ומחבלים מתאבדים. אלו חוויות ממשיות שנצרבו בגוף ובנפש, ולעיתים לא עובדו עד הסוף. לכן, כשהמציאות הנוכחית מתעוררת, היא אינה פוגשת "דף חלק", אלא שכבות של זיכרון רגשי.
המשמעות של זה אינה מתרחשת רק ברגעי חירום, אלא גם ברגעים הקטנים של היומיום. באופן שבו הורה מגיב לשאלה, מפרש סיטואציה או מחליט מה נכון לומר ומה עדיף להשאיר בחוץ. לעיתים מדובר בניואנסים דקים: טון דיבור, מבט, קצב תגובה. אלו בדיוק המקומות שבהם ילדים ובני נוער "קוראים" את המציאות. דרך התיווך הזה הם לומדים מה מסוכן ומה בטוח.
וכשחוזרים למציאות שלנו היום, אפשר לראות זאת באופן שבו הורים מגיבים לאזעקות: דריכות גבוהה, צורך בשליטה או קושי להרפות, או ניסיון מהיר לצמצם ולהרגיע. זה נוכח בשפה, בהחלטות יומיומיות, וביכולת לשהות עם רגשות של פחד, חוסר אונים או כעס.
לפעמים ההורה כלל אינו מודע לכך שהתגובה שלו נובעת גם מעברו. מבחינתו זו תגובה “הגיונית” להווה אבל בפועל, הילד פוגש מציאות שמכילה גם את ההווה וגם את ההדהוד של העבר. במצבים כאלה, קולו של המתבגר עלול להיבלע בתוך עוצמת החוויה ההורית, או לחלופין להישאר ללא מענה כאשר יש צמצום יתר.
לצד זה נזכור שלצד המורכבות, יש כאן גם פוטנציאל עמוק לחוסן. הורים שגדלו בתוך מציאות כזו למדו להמשיך, לבנות חיים ולהחזיק תקווה והם יכולים להעביר לילדיהם לא רק חרדה, אלא גם תחושת מסוגלות ויכולת להתמודד. האתגר שלנו כהורים וכאנשי מקצוע הוא לפתח מודעות כפולה. לזהות מה מתעורר בנו מהעבר, ולצד זה להיות קשובים למה שקורה אצל הילד כאן ועכשיו. לא למה שאנחנו חושבים שהוא אמור להרגיש אלא למה שנוכח אצלו.
במפגש עם בני נוער חשוב לאפשר להם קול נפרד. כזה שאינו מוכתב על ידי החוויה ההורית, אך גם לא מנותק ממנה. במקביל, יש ערך ביצירת מרחב שבו גם ההורה יכול לזהות את עולמו הרגשי ולתת לו מקום. כאשר אנחנו מצליחים להבחין בין הדורות ולא לערבב ביניהם אנחנו מאפשרים מעבר אחר: מודע יותר, מדויק יותר, כזה שמחזיק גם את הכאב וגם את היכולת להמשיך, לגדול ולהרגיש בתוך מציאות מורכבת. אולי אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות שלהם אך אנחנו יכולים להכיר ואולי לבחור איזה עבר אנחנו מביאים איתנו אל תוך ההווה שלהם.