רני אורן (47), גדל בבית עסקי ויזמי. הוריו, שושי ואיציק אורן, הקימו, פיתחו וניהלו במשך 44 שנים את אחת החברות המצליחות בישראל – רשת שילב. הרעיון לעסק נולד עם לידתו של רן, כאשר לקראת שחרורם מבית החולים נאלץ אביו לכתת רגליו בין חנויות למוצרי תינוקות, ומשם הגיע הרעיון של הזוג להקל על הורים טריים ולאפשר להם לבצע הזמנת מוצרים לתינוקות עוד לפני הלידה. במשך שנים רבות פעלה הרשת בשוק זה כמעט בבלעדיות. רני ינק בבית את עולם העסקים וכבר מגיל קטן היה לו חלק פעיל בעסק המשפחתי.
כשרני היה סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב בשנת 1998, כמו לא מעט סטודנטים - הוא קיבל מלגה באמצעות פרויקט פר"ח - חונכות של שעתיים בשבוע למשך שנה לסרגיי, ילד בכיתה ו' משכונת שביב (שכונת מצוקה) בהרצליה. "גדלתי כמה דקות משם אבל לגמרי בעולם אחר", הוא מספר, "חנכתי אותו במשך שנה. היו לו קשיי שפה, קשיים חברתיים ולימודיים, אבל נורמטיביים. היינו מכינים שיעורי בית, משחקים כדורגל, הוא היה מגיע אליי הביתה לפעמים. בתום הפרויקט, נפרדנו"
כעבור שנתיים, רני מספר כי ישב עם קרן אשתו בבית קפה ברמת השרון ותוך כדי קיבל טלפון - סרגיי היה על הקו. "הוא התקשר אליי מטלפון ציבורי מהרחוב", הוא משחזר, "מסתבר שזכר אותו בעל פה. הוא התקשר להגיד מזל טוב על הנישואים וביקש שאבוא לאסוף אותו מחוף אפולוניה בהרצליה שבו הוא גר לאחרונה".
"הוא היה עם 13 תיקים במשטרה שצבר תוך שנתיים"
רני עזב את הכול ונסע לחוף הים, המראה שראה שם – תמונת חייו של סרגיי – נחקקה בליבו. "מצאתי אותו חי במאהל רעוע שיצר מחולצות, הייתי בהלם. ישבתי שם ושמעתי את סיפור חייו המורכב שכלל בין היתר אימא שילדה אותו בגיל מאוד צעיר, עלתה לארץ בלי האבא. שמתי על בן הזוג שלה שהיה קנאי ואלים והכה את סרגיי, שירותי רווחה ששלחו אותו לפנימייה בגלל האלימות בבית, קשיים חברתיים בפנימייה, חיים במקלט סגור בתל אביב, טיפול פסיכיאטרי עם כדורים שגרם לו עלייה משמעותית במשקל, חיים ברחוב, סחר בסמים. כשפגשתי אותו הוא היה עם 13 תיקים במשטרה שצבר אותם תוך שנתיים".
רני ניסה להבין איך אפשר לשרוד את החיים ברחוב, וסרגיי לקח אותו למסע שחשף בפניו נוער שחי כך. "היינו בכיכר דיזינגוף ופגשתי שם פנקיסטים מרוסיה, שהשתלטו על בית נטוש וגרו שם. ישבתי איתם על הרצפה ושמעתי את הסיפורים שלהם, שהמשותף לכולם הוא שהם איבדו אמון בהורים, בבית הספר, בחברה, ומצאו קבוצת השתייכות שלא שופטת אותם. נשארתי לישון שם באותו לילה. הסתובבתי איתם וראיתי מה הם עושים, משתכרים, משתעממים ועושים מעשים ונדליסטים, פורצים לבתים, למכוניות".
אותה שיחה גורלית קשרה מחדש את חייהם של סרגיי (היום שגיא) לרני. "חזרתי עם סרגיי הביתה, בן הזוג המכה של אימו לא היה שם, ישבתי איתו ועם אימו שעות ארוכות, וניסיתי לעזור להם לקבל אחד את השנייה. ליוויתי אותו ליווי יומיומי. ממקום אינטואיטיבי חשבתי שהדבר הנכון לעשות זה לארגן לו מסגרת עבודה. הוא היה בן 14 והחוק אז איפשר לו לעבוד. ארגנתי לו עבודה בשילב בסניף רמת אביב. אמנם זו לא הייתה מסגרת אידיאלית בשבילו - נשים הרות ומניקות - אבל לאט לאט הוא הרוויח כסף, היה עצמאי והייתה לו מסגרת. עשיתי איתו הסכם - אתה עובד כל הקיץ ואני אעזור לך לחזור לבית הספר. הרמתי טלפון ליעל גרמן, היא סידרה לי פגישה ברווחה ובחינוך. אחרי שסרגיי עבד כל הקיץ, נפגשתי עם מנהלת בית הספר שלו, והוא חתם על הסכם שהוא מתחייב לחזור ללא אלימות וסמים".
לגשר בין יזמות לטיפול וחינוך
סרגיי חזר למסגרת חינוכית בכיתה ט', אחרי שלא למד כלל מאז כיתה ז'. המעבר לא היה פשוט ורצוף בעליות ומורדות. "גייסתי חברים שיעשו איתו שיעורי בית, ליוויתי אותו ברמה יומיומית, ממש אימצתי אותו. למרות שהייתי אז רק בן 27, הייתי בשבילו דמות אב".
סרגיי סיים בהצלחה את כיתה י"ב ורני מספר שעד היום הם שומרים על קשר, חוגגים חגים ביחד ועוד. לאחר שסרגיי התייצב וביסס את חייו, רני הציע לו שיקימו יחד מסגרת תעסוקתית לילדים בסיכון שדרים ברחוב. "היום קוראים לזה עסק חברתי, אבל אז זה עוד לא היה מושג מוכר. חשבתי על הקמת עסק שיאסוף ילדים מהרחוב, יעניק להם עבודה מותאמת עם תהליך חינוכי וטיפולי וייתן להם גם כישורי חיים".
במקביל לשיקום חייו של סרגיי, מתוך חיפוש אישי רני נחשף לגישה החינוכית של "פטריציו פאולטי" מאיטליה, והחליט לשלב אותה בחזון העמותה שהקים ב-2004. "רציתי שנקים מקום יצרני, שייצרו מוצר אמיתי שנוכל למכור אותו ושישלב מלאכת יד, שחשובה בתהליך טיפולי כזה. אלו ילדים ונוער בסיכון עם פוטנציאל גבוה, כולם מסוגלים להצליח".
באחד הימים, גם הפעם בבית קפה, רני הבין איזה מוצר הנערים הולכים לייצר. "ישבתי בלחם ארז בהרצליה פיתוח, וראיתי שהם זורקים לפח גושי נרות גדולים. חשבתי שאולי אפשר למחזר אותם, לתת להם צורה, צבע וריח ושיתנו שוב אור. הנרות האלו התחברו לי לתהליך של טרנספורמציה שהנערים צריכים לעבור, לזה התחבר גם שם המיזם – 'נערי האור'".
נערי האור הם בנים ובנות בגילאי 15-18 המגיעים מרקעים מורכבים: ילדים שנמצאים לפני נשירה ממסגרות, על רצף הסיכון, רקע עברייני, בתים קשים, קושי להשתלב במסגרות.
איך אתה מאתר את הנערים?
"היינו נוסעים לכיכרות למקומות שהם מסתובבים בהם ברחובות ופשוט אספנו אותם, הפצנו את השמועה והם הגיעו מפה לאוזן. היום אנחנו עובדים עם השירות לשיקום נוער של משרד הרווחה, עיריית ירושלים וזה כבר יותר מובנה. הנערים מקבלים משכורת ומייצרים נרות לרשת "סבון של פעם".
אתה גדלת ב"בית פריבילגי", עם תנאים שונים לחלוטין, חינוך וסביבה שונה לגמרי. איפה נמצא החיבור שלך לנערים הללו?
"היו שני רגעים שהסיתו אותי ממסלול החיים הרגילים שהייתי הולך אליו. הראשון היה בצבא, כשהייתי לוחם בדובדבן, ביחידה שתופסת מבוקשים שלרוב נהרגו בלחימה. היה מקרה אחד בשכם שהתפתחה לחימה עם אחד המבוקשים ובנקודה מסוימת נכנע. היה שם מסדרון חשוך שבו הוא ישב עם שמיכה צבאית. התקרבתי אליו והסתכלתי לו בעיניים. זה היה רגע שלא ראיתי מחבל ולא מבוקש, ראיתי ילד בן 17-18 וראיתי את עצמי. עד אותו רגע הרגשתי גאווה שאני ביחידה קרבית ופתאום שאלתי את עצמי לראשונה למה אנחנו במצב הזה, שאנחנו מנסים להרוג אחד את השני? זה טלטל אותי. לא היה לי ברור מי הטובים ומי הרעים. מאז התחלתי לשאול שאלות על חינוך ולמה יש אלימות בעולם?"
"האירוע השני היה עם סרגיי. טלטל וזעזע אותי לראות את הילדים האלו. העולם ראה בהם עבריינים ואני ראיתי ילדים אבודים, עם פוטנציאל להצליח וזקוקים למבוגר שייתן להם צ'אנס. אני בא מבית שלא הייתה בו רוחניות, ההורים שלי ערכיים ומדהימים אבל לא התעסקו בשאלות רוחניות אלא העבירו לי את המקום היזמי - בכל בעיה צריך לחשוב איך לפתור אותה, אני לקחתי את זה למקום אחר, לגשר בין יזמות לטיפול וחינוך".
"המטרה שלנו היא ללמד את הנערים לדוג"
לדברי רני היום יש 1,500 בוגרים של תכנית "נערי האור". בארץ ישנם 5 מרכזים שבכל אחד מהם 50 בני נוער שמשולבים במשמרות. "לפעמים כשהם מגיעים אלינו הם לא נמצאים במסגרת בית ספר, אבל תוך כדי התוכנית אנו משלבים אותם במסגרות ובסוף התהליך מנסים לשלב אותם בחברה".
מחקר שנערך על ידי חנית כהן, רכזת התעסוקה במית"ר אשקלון, על "נערי האור", בשיתוף אוניברסיטת בר אילן, בדק 503 בוגרים של "נערי האור" ומצא כי 93 אחוזים מהבוגרים הצליחו להשתלב בחברה, 82.6 אחוזים הצליחו אח"כ גם למצוא עבודה, וכמעט כולם מצליחים לחזור ללימודים ולסיים 12 שנות לימוד. בנוסף, אחוזי הגיוס לצה"ל מקרב הבוגרים גבוהים במיוחד.
הפרויקט הראשון היה בירושלים, היום יש פרויקטים נוספים באשקלון, בגליל, בחולון וגם בזרזיר, עמק יזרעאל, בחווה ברשפון, ובקרוב במודיעין עילית ובנתניה. "אנו מקבלים המון פניות להקמה של עוד מרכזים", אומר רני, "אנחנו יודעים שהתעסוקה היא הכלי הכי אפקטיבי. המטרה שלנו היא לא לתת דגים, וגם לא לתת חכות – המטרה שלנו היא ללמד את הנוער לדוג. הם באים לעבודה ומפתחים בעזרתה יכולות וכישורי חיים".