שוב בבית: איך להוציא את הילדים מהמסכים

אתמול מצאתי את עצמי נכנסת למקלחת כשהטלפון מונח על השיש. לרגע נזפתי בעצמי על ההרגל, ואז מיד הצטדקתי: אם תהיה אזעקה אשמע דרך הטלפון, אם יקרה משהו זה המכשיר הראשון שאחפש כדי להזעיק עזרה. כל כך הרבה קשור למכשיר הקטן הזה.

בימי שגרה, כמעט בכל הדרכת הורים, עולה שאלת זמן המסך של הילדים. בזמן מלחמה השאלה הזו הופכת מרכזית עוד יותר. ההורים טרודים, צריכים להעסיק את הילדים ופחות מקפידים על מגבלות שעות המסך, והגבולות מתרופפים. עם זאת מגיעים רגשות אשם ושיחות נוזפות שלא באמת מועילות. פעם נהגתי לומר: ככל שהמסך קטן יותר, כך השימוש בו צריך פיקוח גדול יותר. טלוויזיה בסלון שונה מהמרחב האינטימי שבין נער לטלפון שלו. אבל המציאות השתנתה - הטלפון הוא גם בית ספר, חדשות, חברים ומרחב חברתי. קשה, ואולי בלתי אפשרי, לוותר עליו.

בין אם יש לכם הגבלות על זמן מסך בשגרה ובין אם לא, אי אפשר להחיל את אותם הכללים בזמן חירום. מי שינסה לעשות זאת יגלה שזה מקשה מאוד על ההורים לא פחות מאשר על הילדים. המסך אינו רע במהותו ואינו רק אויב. הוא יכול לשקף עולם עשיר ומסקרן של ידע, תרבות, חברה ומשחק או להיות מרחב מצומצם שחוזר על עצמו. האחריות שלנו היא לעזור לילדים לפתח מודעות ובחירה. במקום להתמקד בכמות, עדיף לגוון בתוכן: קצת לימודים, קצת חדשות, קצת סרטים, קצת חברים וגם קצת גלילה חסרת משמעות.

החשש "להירדם בשמירה" מובן, אך הבעיה אינה רק בזמן המסך אלא באיזון. חשוב להכיר את התכנים שהילדים צורכים, לגלות עניין ולא רק ביקורת. זה לא רק ההגבלות של זמן מסך אלא יותר בהתייחסות מאוזנת, שהיא גם מגבילה וגם משתתפת ומאפשרת. שימו לב כי בתקופת חירום תגובות כמו עצבנות, קשיי ריכוז ועוד הן לעיתים תגובות נורמליות למצב, ולא בהכרח סימן להתמכרות.

דברים לשים לב אליהם:

• קושי להפסיק למרות רצון לעצור
• עצבנות כשהטלפון נלקח מהם
• הצטמצמות - ויתור על פעילויות אהובות או מפגשים חברתיים
• פגיעה בתפקודים כמו שינה, אכילה, לימודים או תחביבים
• עיסוק כפייתי בתכנים ספציפיים כמו חדשות, סרטונים או קניות
• חדשות, אזעקות וחרדה - הקשר שחשוב להבין

המוח שלנו מתוכנת לחפש מידע בזמן איום. בעידן הדיגיטלי המידע לא נגמר ולכן גם הדריכות לא נגמרת. המוח שלנו, ושל ילדינו, בנוי לחפש מידע במצבי איום. כשמשהו מאיים, המוח אומר: "תבדוק, תתעדכן, תישאר ערני". זה מנגנון הישרדותי לגיטימי לחלוטין. הבעיה היא שבעידן הדיגיטלי, המידע לא נגמר ולכן גם הדריכות לא נגמרת. כל כניסה לחדשות או לרשתות החברתיות משחררת דופמין במוח, שזהו חומר שיוצר תחושת סיפוק רגעית – "התעדכנתי, אני בשליטה", אבל לאורך זמן זה מחזק את ההתנהגות ומגביר דריכות וחרדה. ילדים ובני נוער פגיעים יותר להתהליך הפיזיולוגי הזה כי מנגנוני הוויסות שלהם עדיין לא בשלים והם מתקשים לעצור, להתאפק ולווסת.

מצד אחד, חשיפה לא מבוקרת לחדשות עלולה להגביר חרדה. מצד שני, הימנעות מוחלטת עלולה ליצור תחושת ניתוק וחוסר שליטה. האיזון הוא המפתח.צריך רק פחות להתעקש ולהיות יותר גמישים וחכמים. ילדים זקוקים לביטחון שהגבולות נותנים להם, אבל הם גם צריכים לדעת שההורים שלהם קשובים אליהם, מבינים את המצב ויכולים להשתנות בהתאם.

ככלל כדאי לסייע לילדים לפתח הסתכלות ביקורתית ומודעת ביחס לתכנים דיגיטליים ברשת:

• לצרוך חדשות במידה ולהבחין בין מקורות אמינים לכאלה שאינם.
• להימנע מתכנים מתלהמים ומחדשות ויזואליות (תמונות, סרטונים).
• השתדלו לייצר שיח פתוח שבו הילדים משתפים אתכם ואתם מתווכים.

שלושה טיפים פשוטים:

• להוציא טלפונים מחדר השינה ולסייע לילדים לחזור להירדם מתוך שקט פנימי ולא תוך כדי גלילה או משחק בטלפון. צעד קטן עם השפעה גדולה על השינה ועל שימוש כפייתי.
• ליצור "איים ללא מסכים" - למשל בזמן ארוחות משותפות, הליכה, זמן משפחתי או התארגנות לפני השינה. חשוב להציע חלופות שתהיינה מספיק מושכות כדי להתגבר על הפיתויים שהמסך מציע.
• לפתח מודעות וביקורתיות - להבחין בין אמת לשקר, בין תוכן מעשיר לתוכן שמרוקן רגשית.

איך להצליח?

בחרו את הרגע הנכון. לא כשהילד שקוע במסך ואתם מתוסכלים. שיחה רגועה סביב שולחן האוכל או בזמן משותף תתקבל טוב יותר מאשר מיד אחרי שעצרתם לו את המשחק או שלחתם אותו לישון בלי הטלפון. בנוסף השתמשו במסך כדי להכיר טוב יותר את הילד שלכם:

• בקשו לשמוע שירים שהוא אוהב ותנו לו להכיר את השירים שלכם.
• צפו יחד בסרטונים שהוא רואה ותכירו את המשחקים שהוא משחק בהם.
• היו סבלניים ותנו לו ללמד אתכם משהו חדש.

בימים אלה גלו הבנה. המסך והאוזניות מאפשרים להם רגע של נפרדות ושקט. הכרה בצורך הזה מפחיתה התנגדות ומגבירה שיתוף פעולה. המסכים לא ייעלמו, והאתגרים של התקופה אמיתיים. הורים סקרנים, מעורבים ופתוחים לשיחה עושים את ההבדל - לא כי הם שולטים בכל דקה מול המסך - כי הם נוכחים. ואם התחושה היא שהדברים יוצאים משליטה, לא צריך לחכות למשבר, מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית בכירה ומומחית בהתמכרות ילדים ובני נוער במאוחדת