"ילדה התביישה לספר בכיתה שהם חוגגים את הנובי גוד"

בישראל של 2025 "כור ההיתוך" הישן פינה מקום לפסיפס תרבותי עשיר ומורכב. אך המתח החברתי הגואה בשנים האחרונות חושף סדקים עמוקים בדרך שבה אנו רואים - או לא רואים - את השונות והמגוון שבתוכנו. בתוך המציאות המורכבת הזו, בתי הספר הפכו למיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, זירה שבה הפערים התרבותיים והערכיים באים לידי ביטוי באופן יומיומי.

"כשמבקרים את מי שאני ואת הבית שממנו באתי אני נאחז בזהות הזו בכל הכוח", מסבירה יעל נכון הראל, מנכ"לית קרן פוזן וממייסדות מיזם "לראות את הקולות", "זהו מנגנון הגנה טבעי. אבל כשנותנים לאדם מרחב בטוח לבטא את זהותו, נפתחת הדרך להכיר ולהעריך גם את האחר".

המיזם "לראות את הקולות", שהושק לפני שנתיים וחצי על ידי קרן פוזן בשיתוף "כל ישראל חברים" ומשרד החינוך, מציע למורים הכשרה והתפתחות מקצועית בתחום הפדגוגיה של זהויות. עד כה, השתתפו בו מאות אנשי חינוך וסטודנטים להוראה מכל רחבי הארץ.

"ישראל היא חברה של ריבוי זהויות – יהודים וערבים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, ותיקים ועולים. אבל במקום לראות בזה אתגר, אנחנו רואים בזה נכס", אומרת נכון הראל. "הגישה שלנו מיוחדת בכך שהיא לא מתמקדת בלימוד על האחר, אלא בלמידה מהאחר. כל ילד מביא עמו עולם שלם של ידע תרבותי שיכול להעשיר את כל הכיתה".

המשתתפים במיזם לומדים לזהות ולהעריך מגוון נורמות תרבותיות – ממנהגי חג ייחודיים, דרך מסורות משפחתיות, ועד דפוסי תקשורת שונים בין תרבויות. המורים רוכשים כלים לפרש התנהגויות על רקע תרבותי ולא רק כהתנהגות אישית, ובמקביל לומדים לזהות ולנטרל את ההטיות הלא מודעות שלהם עצמם.

נועה לוי גנני, סגנית מנהלת ומחנכת בחטיבת הביניים רבין-אמירים בראשון לציון, זוכרת היטב את השיעור שבו גילתה את כוחה של הפדגוגיה מודעת-זהויות. "ידעתי שיש בכיתה שלי תלמידים ממשפחות יוצאות ברית המועצות, ורציתי לדבר על הנובי גוד", היא מספרת. "פתחתי את השיעור בשאלה פשוטה – 'מי כאן מציין את הנובי גוד בבית?' ולמרות שידעתי שיש כאלה, אף אחד לא הרים יד."

הסטיגמה סביב ציון ראש השנה האזרחי בקרב משפחות יוצאות רוסיה היא עמוקה. "יש תחושה שזה 'לא יהודי מספיק', שזה קשור לנצרות", מסבירה נועה. "התלמידים פשוט מתביישים". במקום לוותר, נועה הציגה סרטון שמסביר את המקורות התרבותיים של החג וניהלה שיחה פתוחה. כששאלה על מאכלים מיוחדים שקשורים לחג, הדינמיקה בכיתה השתנתה לחלוטין.

"אט-אט הקרח נשבר", היא מתארת. "פתאום אחת התלמידות מרימה את האצבע ואומרת: 'נועה, את לא מבינה, כל שנה אחרי הנובי גוד אמא שמה לי בסנדוויץ' את ביצי הדגים שאני מתה עליהם, אבל פעם אחת צחקו עליי בכיתה ואמרו שזה מסריח, ומאז אני זורקת את זה לפח'. אמרתי לה, 'השנה כשיגיע הנובי גוד, אני רוצה למחרת שתביאי את הסנדוויץ' ואין מצב שאת לא אוכלת אותו מהתחלה ועד הסוף'". אך ההשפעה לא הסתכמה בתלמידה אחת. "פתאום קם תלמיד נוסף, שלא הצביע קודם, וסיפר שמאז שסבתא שלו נפטרה לפני שלוש שנים, הם כבר לא מציינים את החג. הצעתי לו לחזור הביתה ולהציע להחזיר את המסורת המשפחתית. זה לא עניין של דתיות, אלא של כבוד למורשת המשפחתית שלו".

נועה מצאה גם דרכים יצירתיות נוספות לגשר על פערים תרבותיים. "גיליתי שלמוזיקה יש כוח עצום", היא אומרת. "ביקשתי מכל הורה לשלוח שיר שהוא גדל עליו או שמאפיין את הבית. בכל שיעור חינוך השמעתי שני שירים, והתלמידים ניסו לנחש מיהו ההורה".

"זה יצר תופעה מדהימה", היא מספרת בהתרגשות. "באותו ערב הייתי עסוקה ארבע שעות עם הורים ששלחו לי שירים וסיפרו לי סיפורים. פתאום היה לי קשר אישי עם כל הורה. ובכיתה התלמידים שתחילה היו חששניים התחילו להתרגש כשזיהו את השירים של הוריהם".

המגוון המוזיקלי בכיתה היה עצום – מזוהר ארגוב וחיים משה ועד ביטלס, קווין ואפילו בטהובן. "זה היה הרבה יותר מסתם פעילות כיפית", מסבירה נועה. "דרך המוזיקה, פתאום ראינו את העושר התרבותי שיש בכל משפחה, ואת הסיפורים שמסתתרים מאחורי כל שיר. זה לא רק חיבר בין הילדים לכיתה, אלא גם בין הילדים להוריהם".

כוחה של הפדגוגיה מודעת-זהויות התגלה במלוא עוצמתו גם כשקבוצת תלמידים הקימה "דוכן הנחת תפילין" בהפסקה – תופעה שעוררה סערה בלא מעט בתי ספר. "במקום להגיב בנזיפה או בסנקציות, בחרתי לדבר עם כל תלמיד בנפרד", היא מספרת. "הקשבתי באמת, בלי הנחות מוקדמות. הפדגוגיה של זהויות לימדה אותי להתבונן מעבר להתנהגות עצמה ולחפש את המשמעות מאחוריה. בסופו של דבר הצעתי להם חדר פרטי לפני תחילת הלימודים, בין שמונה לשמונה וחצי בבוקר, שבו יוכלו להניח תפילין בצורה מכובדת, שמתחברת יותר לקדושת התפילה". גישתה המאוזנת מנעה הסלמה, והנושא הרגיש הפך להזדמנות לשיח משמעותי.

חרדית בכיתה חילונית

נועה בן דוד, מורה חרדית המלמדת בבית ספר יסודי חילוני בלפיד, מהווה בעצמה מפגש בין עולמות. "בזכות ההשתלמות של 'לראות את הקולות' התחלתי לשים יותר דגש משמעותי בלראות את הילד, את הבית שלו, את הרקע שלו", היא מספרת. "וכשאתה רואה את זה, כל דבר בשיעור יכול להיות יותר זורם".

לפני החגים, במקום להסתפק בהסבר סטנדרטי, נועה ביקשה מהתלמידים לחקור את המנהגים המשפחתיים שלהם. "לקראת יום כיפור שלחתי אותם הביתה לשאול ולבדוק איזה משהו מיוחד המשפחה שלהם עושה", היא מספרת. "וילדים הביאו כל מיני דברים מעניינים שאני, עם כל הרקע הדתי שלי, לא הכרתי".

נועה מתארת בהתלהבות את הגיוון שהיא פוגשת: "פתאום הכרתי דברים אחרים – ילדים שהמשפחות שלהם מהודו, איטליה, הונגריה, כל מיני עדות, וגם תלמידים שמתכוננים ליום כיפור עם רכיבה על אופניים בכבישים הריקים".

המפגש בין עולמה הדתי של נועה לבין הסביבה החילונית שבה היא מלמדת יצר הזדמנויות מיוחדות לשיח על ערכים. "כשחלק מהתלמידים אמרו לי שהם מתכוננים ליום כיפור ברכיבה על אופניים, יכולתי להיבהל או להתנגד, אבל במקום זאת שאלתי: 'אתם בטוחים שאתם יודעים לרכוב בזהירות? יש לכם קסדות? יש מישהו מבוגר איתכם?'. אני אומנם אישה דתייה, אבל התפקיד שלי הוא לוודא קודם כל שהתלמידים שלי בטוחים, יחד עם שיח ערכי סביב היום. יש הבדל גדול בין לבקר התנהגות לבין לתת מרחב בטוח שבו אפשר גם לדבר על הערכים השונים. כשאני מכבדת את הבחירות של המשפחות, גם אם הן שונות מאוד מהבחירות שלי, אני מקבלת כבוד בחזרה".

לדבריה, יש אירוע מיוחד שהיא זוכרת: "לקראת פסח דיברנו על המנהגים השונים בכל משפחה, וילדה ממוצא פרסי רצתה לספר לי בסוד על מנהג שבו הם לוקחים בצל ירוק ומרביצים אחד לשני בזמן שירת 'דיינו'. היא אמרה 'אני קצת מתביישת כי זה כאילו אנחנו מרביצים'. אמרתי לה 'וואו, זה ממש מקסים!' ועודדתי אותה לספר לכולם". מה שקרה אחר כך ריגש את נועה במיוחד: "פתאום ילד אחר קם ואמר, 'יואו, גם אצל סבא שלי עושים את זה!' זה היה מאוד יפה לראות איך פתאום במקום להתבייש נוצר חיבור בין הילדים דרך המסורות המשפחתיות שלהם".

"הם יודעים את דעתי, אני 'דוסית'", היא מחייכת, "אבל אני מרגישה שהשליחות שלי היא להראות להם שאני זו אני, ואתם זה אתם, אני משתפת אותם על חיי האישיים והם יכולים לספר לי מה שהם רוצים. אני לא חייבת לקבל את מה שהם מספרים לי, וזה בסדר. וגם להפך".

נועה מגלה רגישות מיוחדת גם לתלמידים עם מנהגים שונים משאר הילדים. "יש בכיתה שלי ילדה שבביתה שומרים שבת והיא בבית ספר חילוני, ולפעמים היא מרגישה שהיא מפספסת אירועים כיתתיים שקורים בשבת, כמו ימי הולדת", היא מספרת. במקום להתעלם מהקושי, נועה נרתמת להדגיש את השוני התרבותי שלה כמשהו שיש לכבד. "אני עובדת עם כל הכיתה כדי שיבינו שחלק מהכבוד ההדדי הוא לחשוב איך להתאים את האירועים כך שכולם יוכלו להשתתף, למשל, כשיש יום הולדת ביום שישי, אני מעודדת את המשפחה המארחת לקיים אותו קצת יותר מוקדם, כדי שהילדה תוכל להיות לפחות בחלק הראשון לפני כניסת השבת. או לחלופין, שהאירוע יימשך גם למוצאי שבת, כדי שהיא תוכל להצטרף לחלק האחרון של החגיגה".

מהכיתה לחברה כולה

"המטרה שלנו אינה רק לשפר את חוויית הלמידה, למרות שזה בהחלט קורה", אומרת יעל נכון הראל. "אנחנו מאמינים שהשינוי שאנחנו מחוללים בבתי הספר יכול להשפיע על החברה הישראלית כולה". לדבריה, בחברה שהפכה מקוטבת יותר, במיוחד לאחר אירועי ה-7.10 חשוב יותר מתמיד לפתח חוסן חברתי המבוסס על הכרה והערכה של מגוון זהויות.

"כשילד מתבייש בזהותו, או כשהוא שופט את זהותו של אחר, אנחנו מפסידים פעמיים. ראשית, הילד עצמו נפגע. שנית, כחברה, אנחנו מאבדים את היכולת ליצור דיאלוג אמיתי שמבוסס על הקשבה והכלה. מורה שיודע לנהל שיח על זהויות בכיתה, לא רק מעצים את תלמידיו, הוא גם מכין את דור העתיד לחיים בחברה מגוונת ומורכבת".