האם יש דבר כזה יותר מדי אמפתיה לילדים?

הטרנד ההורי המוביל של השנים האחרונות הציב במרכז הבמה מילה אחת קדושה: "להכיל". לימדו אותנו שאנחנו חייבים להבין כל קושי, לתקף כל תסכול, ולתת מקום לכל סערה רגשית של הילדים שלנו - מפעוטות ועד מתבגרים. אלא שמשהו בדרך השתבש. לא מעט הורים, מתוך פחד חרדתי שהילד יחווה תסכול או פגיעה, הפכו את האמפתיה לכלי של התקפלות. הם מוותרים על הגבולות, מאפשרים התנהגויות פוגעניות, ומנסים "לרפד את המציאות" במקום לחשל את הילד.

כשאמפתיה הופכת להכלת יתר, אנחנו מקבלים בית שבו אין מבוגר אחראי שמנהיג את האירוע. אבל המלכודת האמיתית היא שהסערה המשפחתית הזו מייצרת לא פעם את תופעת הילד המצמצם. הילד שמבין שההורים שלו מוצפים, חלשים או "רועדים", מפעיל את הראדאר המשפחתי שלו ומקבל החלטה לא מודעת: "אני אעלים את הצרכים שלי כדי לא למוטט את אמא ואבא".

בין אם מדובר בילד קטן שמפסיק לדרוש, או במתבגר מפותח שמשלח בנו חצים מדויקים ישירות ללב - הילדים שלנו לא צריכים הורים שמכילים את ההתנהגות הפסולה שלהם, והם בטח לא צריכים הורים שמתפרקים מולה. הם צריכים הנהגה.

כדי להבין איך הבית שלנו מתנהל, אנחנו חייבים להבחין בין שלושה מצבים רגשיים בתוך המערכת המשפחתית:

1. הכלת היתר (הורות מתקפלת)

ההורה מנסה להיות כל כך "אמפתי" ורך, עד שהוא מאפשר לילד לדבר אליו בזלזול, לעבור גבולות ולנהל את הבית. הילד חווה את ההורה כ"חמאה" חלשה, והתוצאה היא חרדה עמוקה של הילד - כי אין מי שיעצור אותו וישמור עליו.

2. הצמצום הרגשי (הילד ההורי)

הילד "סורק" את חוסר האונים, הלחץ או החרדה של ההורים (שעסוקים בהכלת יתר או בחרדות המציאות) ובוחר "לקפל" את עצמו. הוא מפסיק להתלונן והופך ל"מבוגר האחראי". המחיר בטווח הארוך הוא בדידות עמוקה וויתור על זכות היסוד להיות ילד מוחזק.

3. הסמכות האמפתית (הורות מנהיגה)

ההורה מסוגל לראות את הקושי של הילד ("אני מבינה אותך עכשיו"), אך נשאר קיר מוצק ויציב שלא מאפשר התנהגות מסוימת בשום אופן ("ועדיין, אני לא מרשה לדבר אליי ככה").

כשהמתבגר פוגש הורה "מכיל מדי"

התופעה הזו בולטת במיוחד בגיל ההתבגרות. המתבגרים שלנו חווים סערות נוירולוגיות ומוצפים בהורמון הקורטיזול (הורמון הסטרס). חצ'קון במראה או קושי חברתי נחווים אצלם כסכנה קיומית ממשית. כדי לפרוק את הלחץ הזה, המוח שלהם מתרגם את החרדה לאגרסיביות והם יורים אותה עלינו, ההורים, במומחיות של צלפים. אם ברגע הזה ההורה מגיב ב"הכלת יתר" - מנסה להרגיע, מתחנף, או מבקש סליחה על כך שהילד מתחצף, בלי להתכוון, הוא עושה נזק אדיר. הילד שעבר את הגבול מרגיש מבוהל מהכוח של עצמו. כשהוא רואה הורה שלא מסוגל לעצור אותו, תחושת הבדידות וחוסר האונים שלו רק גדלה. המתבגר, בדיוק כמו הילד המצמצם, לא צריך שותף. הוא צריך יבשה בטוחה, יציבה ושקטה. הוא צריך לדעת שיש מולו מבוגר חזק מספיק שיכול להחזיק אותו.

התיקון המשפחתי אינו תלוי בגיל הילדים, אלא בהחלטה ההורית לתפוס מחדש את עמדת ההנהגה בבית. הנה הצעדים המעשיים:

מפסיקים להסביר ומתחילים להנהיג: אמפתיה פירושה להבין את הרגש של הילד, לא להסכים עם המעשים שלו. כשילד או מתבגר מתפרץ, אנחנו לא נגררים למשא ומתן או להסברים מתישים ומצטדקים. משתמשים בנוסחת הברזל: "התכוונתי, אמרתי, עשיתי". מותר לילד לא להיות מרוצה, ומותר לו לחשוב שהגבול שלנו מבאס. אנחנו נהיה שם כדי להגיד באמפתיה חמה: "איזה באסה שזה המצב", מבלי להזיז את הגבול.

קו אדום לחוצפה: כשהילד עובר את הגבול, מתחצף או מזלזל, הכלת היתר תגיד: "מסכן, עובר עליו יום קשה ברשת, נכיל את זה". ההנהגה ההורית אומרת: עצור. מסתכלים לו טוב טוב בעיניים ואומרים בקול שקט, ברור ופשוט: "אני מבינה שאם אתה מדבר אליי ככה, משהו רע מאוד עובר עליך עכשיו. אני לא מרשה לאף אחד לדבר אליי ככה, גם לא לך. כשאני אירגע ואתה תירגע, אנחנו נדבר". כל מילה מעבר לזה פשוט מיותרת ומסלימה.

משחררים את הילד המצמצם מהתפקיד: אם זיהיתם שהילד שלכם הפך שקט מדי, מוותר תמיד ומנסה "לשמור עליכם" כדי שלא תתפרקו, שחררו אותו מהתפקיד באופן יזום. כשהוא מנסה לנהל את הבית או את האחים, אמרו לו: "אני ממש מעריכה את הרצון שלך לעזור חמוד, זה התפקיד שלי לדאוג לבית ולאחים שלך. אתה יכול ללכת לשחק, אני מסתדרת". בנוסף, יזמו "זמן שטות" (משחק, השתוללות, ריקוד בסלון). השתטות היא מרפאת צמצום. כשאתם משתטים, אתם מאותתים לילד: "הכל בסדר, אמא חזקה מספיק כדי להכיל גם את הרעש והילדות שלך".

לסיכום, הילדים שלנו לא צריכים הורים "רכים" שמכילים התנהגות פוגענית, ומצד שני, הם לא צריכים להעלים את עצמם כדי להגן עלינו. הם צריכים הורים שגם כשהם עייפים ומותשים, הם עדיין הקרקע היציבה. בואו נפסיק עם הכלת היתר, נחזיר את הגבולות האמפתיים, ונאפשר לילדים שלנו פשוט להיות ילדים. מוחזקים, מנוהלים ובטוחים.

הכותבת היא אמא לחמישה, פסיכותרפיסטית לילדים ונוער, מדריכה ומלווה הורים להורות נינוחה, M.A בחינוך עם התמחות בלקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. מוזמנים להצטרף לקהילות הוואטסאפ השקטות שלי: להצטרפות לקבוצת "מעשה בהורות" לחצו כאן, להצטרפות לקבוצת "מדברים מתבגרים" לחצו כאן