"כיתה תוכל להיות מוזיאון או אפילו ג'ונגל"

מחקר חדש של אוניברסיטת בר-אילן מצא כי למידה במרחב אימרסיבי – כיתה שבה התוכן מוקרן על הקירות והרצפה והתלמידים לומדים באמצעות תנועה ואינטראקציה – שיפרה באופן משמעותי את אוצר המילים של תלמידי כיתה א' הנמצאים בסיכון ללקויות למידה. הילדים שלמדו בסביבה האינטראקטיבית השיגו תוצאות טובות יותר מתלמידים שלמדו באמצעות ספר דיגיטלי בטאבלט או בכיתה רגילה. ממצאי המחקר מעניקים לראשונה תמיכה מחקרית למיזם "מעבדות הדמיון" של קרן אתנה, שפועל כיום ביותר מ-130 בתי ספר בישראל.

מרחב אימרסיבי הוא סביבת למידה המקיפה את התלמיד מכל עבר. במקום לצפות במסך אחד, התוכן מוקרן על שלושה קירות ועל רצפת הכיתה ומגיב לתנועה ולמגע באמצעות חיישנים. כך התלמיד אינו רק צופה בחומר הלימוד, אלא נע בתוכו, מפעיל אותו ומשתתף באופן פעיל בחוויה. הילד נכנס לכיתה, אך במקום שולחנות ולוח הוא מוצא את עצמו בתוך עולם שלם: המילים מופיעות על הקירות, הדימויים נפרשים על הרצפה, הקולות נשמעים מכל עבר, וכדי להתקדם הוא צריך לזוז, לבחור ולגעת. בשיעור אחד הוא מסייר במערת האדם הקדמון, בשיעור אחר מבקר במוזיאון, צולל לקרקעית הים או יוצא למסע.

החזון הזה עומד בבסיס "מעבדות הדמיון", מיזם של קרן אתנה. לדברי נשיא הקרן ומייסדה, אורי בן-ארי, המיזם פועל כיום ביותר מ-130 בתי ספר ברחבי הארץ, וכעת הוא זוכה גם לחיזוק אקדמי. את המחקר הובילו פרופ' עדינה שמיר והדוקטורנטיות קארין בר־צבי שקד ושירי שניאור מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר-אילן. החוקרות בדקו 69 תלמידי כיתה א' שאותרו כבעלי סיכון ללקויות למידה בתחום השפה והאוריינות. התלמידים חולקו לשלוש קבוצות: קבוצה אחת למדה באמצעות ספר אימרסיבי בחדר שבו הסיפור מוקרן על הקירות והרצפה; קבוצה שנייה למדה באמצעות ספר דיגיטלי בטאבלט; וקבוצת ביקורת המשיכה בלמידה רגילה.

הממצאים הצביעו על יתרון ברור למרחב האימרסיבי. תלמידי הקבוצה הזאת השיגו ציון ממוצע של 89 נקודות במבחן אוצר מילים, לעומת 79 נקודות בקבוצת הטאבלט ו-46 נקודות בלבד בקבוצת הביקורת. גם בהבנת הסיפור נמצא שיפור מובהק בקרב תלמידי הקבוצה האימרסיבית, בעוד שבמוטיבציית הקריאה לא נמצא הבדל משמעותי בין הקבוצות.

לדברי החוקרות, היתרון אינו נובע רק מהשימוש בטכנולוגיה, אלא מאופן הלמידה. התלמיד נע בתוך הסביבה, פוגש את המילים שוב ושוב בהקשרים שונים, מפעיל את גופו ומשלב בין גירויים חזותיים, שמיעתיים ותנועתיים. שילוב זה נשען על עקרונות של למידה גופנית, למידה חושית, חזרתיות והפחתת עומס קוגניטיבי – מרכיבים שנחשבים יעילים במיוחד עבור ילדים בסיכון ללקויות למידה.

"חיכינו שלוש שנים למחקר הזה", אומר בן-ארי. "כשמכניסים טכנולוגיה לבתי ספר תמיד יש מי שטוענים שזה גימיק. קשה מאוד להוכיח יתרונות לאורך זמן. מבחינתנו, המחקר הזה מספק הוכחה אקדמית למה שאנחנו רואים בשטח כבר שנים". בן-ארי הגיע לעולם החינוך דווקא מההייטק. לאחר שהוביל שתי הנפקות בנאסד"ק, הקים את קרן אתנה במטרה לקדם חדשנות במערכת החינוך ולהעצים מורות ומורים באמצעות טכנולוגיה. בתחילת הדרך חילקה הקרן מחשבים ניידים למורים ולגננות, ובהמשך הרחיבה את פעילותה גם לחינוך המיוחד. לפי נתוני הקרן, מאז הקמתה בשנת 2006 חולקו יותר מ-30,800 מחשבים ניידים, טאבלטים ואייפדים ל-3,078 בתי ספר וגני ילדים ב-183 רשויות מקומיות.

לדבריו, אחת מנקודות המפנה הייתה העבודה עם תלמידי החינוך המיוחד. "הבנו מהפרויקט של האייפד עד כמה טכנולוגיה יכולה ליצור שינוי", הוא מספר. "היה ילד בן 19 עם אוטיזם שלא תקשר עם הוריו. באמצעות האייפד הוא הצליח לראשונה לכתוב להם: 'אמא, אני אוהב אותך', 'אמא, חם לי', 'אמא, קר לי'. עד היום יש לי צמרמורת כשאני נזכר בזה."

לדבריו, מעבדת הדמיון היא הרחבה של אותו רעיון. "אפשר לחשוב עליה כאייפד בגודל של חדר", הוא אומר. "שלושה קירות והרצפה הם משטח אינטראקטיבי אחד גדול. הילד נוגע בקיר, והתוכן מגיב. אבל בניגוד למסך רגיל, הוא נמצא ממש בתוך החוויה".

בפועל, אין צורך להקים מבנה חדש. המעבדה מוקמת בתוך כיתה קיימת, המוסבת למרחב דינמי הכולל הקרנות על הקירות והרצפה, מערכת שמע היקפית, חיישני תנועה ואזור עבודה שניתן להתאים לצורכי בית הספר. המטרה, לדבריו, היא שכיתה אחת תוכל להפוך בתוך דקות למוזיאון, למעבדה, לג'ונגל, לאתר ארכאולוגי ועוד. לדבריו, האפשרויות כמעט בלתי מוגבלות. תלמידים יכולים לבקר במוזיאונים בארץ ובעולם, ללמוד על גוף האדם, להיכנס לאתרי מורשת או לחקור את מערכת השמש – מבלי לעזוב את הכיתה. עבור ילדים עם מוגבלויות, הוא רואה בכך גם דרך להנגיש חוויות שאינן תמיד זמינות עבורם. "ילדים בכיסאות גלגלים יכולים לחוות רכבת הרים או לבקר במוזיאון אנה פרנק, במוזיאון לוחמי הגטאות, במוזיאון הטבע בניו יורק או במוזיאון הפראדו במדריד, בלי לצאת מבית הספר".

"המידע נמצא על הקירות", אומר בן־ארי. "כל נגיעה יוצרת אינטראקציה ומציגה מידע חדש". לדבריו, במערכות מסוימות אפשר לשלב גם אפקטים כמו עשן או ריחות, בעיקר בסימולציות מקצועיות. עם זאת, הוא מדגיש שהעיקרון המרכזי זהה: התלמיד נעשה מצופה פסיבי ללומד פעיל.

בן-ארי מוסיף כי המערכת אינה מוגבלת לתכנים מוכנים מראש. לדבריו, קיימות כבר אלפי חוויות לימוד, אך כל מורה יכולה ליצור מערך שיעור משלה ולשתף אותו עם מורים אחרים. גם כלי בינה מלאכותית כבר משולבים במערכת ומאפשרים ליצור אווטארים, סרטונים, תמונות, שירים וטקסטים כחלק מהשיעור. "הבינה המלאכותית מקלה מאוד על מורות ומורים בהכנת חומרי הלימוד", הוא אומר.

עם זאת, הוא אינו מתעלם מהשאלה הכלכלית. הקמת מעבדה כזו דורשת ציוד, התקנה, הכשרת צוות וליווי מקצועי. לדבריו, מדובר בפרויקט יקר, אך בתי הספר עצמם אינם נדרשים בדרך כלל לממן אותו. "אנחנו מגייסים תרומות מקרנות, מתורמים פרטיים, מפדרציות בחו"ל ומגורמים נוספים. לעיתים גם הרשויות המקומיות משתתפות. מבחינתנו, לכל ילד מגיעה הזדמנות ללמוד כך."

גם הטענה שמדובר בפתרון שיגיע בעיקר לבתי ספר מבוססים אינה נכונה: "כיום יש יותר מעבדות בפריפריה מאשר במרכז. אנחנו משתדלים להפנות את המשאבים דווקא למקומות שאין להם אפשרות לממן את הפרויקט, ובמיוחד לחינוך המיוחד." לדבריו, השימוש במעבדות אינו מסתיים עם צלצול סוף היום. ברשויות שונות הן משמשות גם לפעילויות קהילתיות, לסיורים וירטואליים, למפגשי גמלאים ואף לעבודה טיפולית של השירות הפסיכולוגי-חינוכי עם ילדים המתמודדים עם חרדה, אזעקות וטראומה.

"אני מאמין שבעתיד יהיו בכל בית ספר לפחות חמש כיתות כאלה", הוא אומר. "כיתה למדעים, לאנגלית, להיסטוריה ולתחומים נוספים. בכיתה רגילה התלמידים לפעמים משתעממים. בכיתה הזאת הם לא שומעים את הצלצול. הם רוצים להישאר בכיתה".