האם אתם צריכים לשכנע ילדים בכיתה לשחק עם הילד שלכם

בחופשת הקיץ אני פוגשת לא מעט הורים שמוטרדים מכך שהילד "לא עושה מספיק". הם מציעים לו להזמין חברים, רושמים אותו לעוד פעילות חברתית או מעודדים אותו לצאת מהבית, גם כשהוא עצמו מבקש דווקא לנוח, לקרוא ספר, להיות עם המשפחה או פשוט ליהנות מקצת שקט. לפעמים קשה לנו כהורים להבחין בין הצורך האמיתי של הילד לבין החרדה שלנו שהוא נשאר מאחור מבחינה חברתית.

חשוב לדעת כי לא כל ילד שמבקש להיות קצת לבד הוא ילד בודד. לפעמים הוא פשוט ילד שמטעין את עצמו. אני נמצאת לא מעט בבתי ספר, פוגשת תלמידים, מורים והורים ולאורך השנים זיהיתי תופעה שהולכת ומתעצמת: החרדה של הורים מהמצב החברתי של הילדים שלהם.

נדמה שהיום כמעט כל קושי חברתי מתויג מיד כ"חרם". אם ילד נשאר לבד בהפסקה, אם אין לו חבורה קבועה, אם לא הזמינו אותו למפגש אחר הצהריים, או אם חלילה לא הכניסו אותו לקבוצת הוואצאפ. ‎יש הורים שפונים להורים אחרים ומבקשים שהילדים שלהם ישחקו עם הילד שלהם, הורים פונים למחנכת הכיתה, ליועצת או למנהלת בדרישה "לפתור" את הבעיה שלילד שלהם אין מספיק חברים. לפעמים נדמה שהמבוגרים עסוקים יותר במעמדו החברתי של הילד מאשר בילד שלהם עצמו.

אוהבים להיות בחבורות

אני זוכרת מקרה של אמא לילדה עם צרכים מיוחדים שביקשה מבית הספר שהילדה המקובלת ביותר בכיתה תשחק עם בתה באופן קבוע. הבקשה נבעה מאהבה גדולה, אבל יצרה עומס ולחץ על כל המעורבים ובעיקר לא אפשרה לחברות להתפתח באופן טבעי. עצם המחשבה שהילד אינו חלק מחבורה מעוררת אצל הורים חרדה עמוקה ואולי יש כאן גם משהו תרבותי, בישראל יש ערך גדול להשתייכות. אנחנו אוהבים להיות בחבורות, ואוהבים להיות שייכים.

אבל כדאי רגע להורים לעצור ולשאול. האם חברות אמיתית יכולה להיווצר מתוך הנחיה של מבוגרים? למה כל ילד חייב להיות חלק מקבוצה כדי להיחשב "בסדר"? ואולי לא כל ילד זקוק לחבורה גדולה, אולי יש ילדים שמספיק להם חבר אחד קרוב? לעתים הורים מתקשים להשלים עם פער בין הילד שדמיינו לבין הילד שיש להם, ילד שאולי אינו עונה על הדימוי החברתי שקיוו לו.

בעולם שבו כל תמונה ברשתות החברתיות הופכת למדד חברתי, גם הורים מתחילים למדוד את הילדים שלהם דרך העיניים של אחרים. ילדים רגישים מאוד לתגובות של הוריהם, הם קולטים את הדאגה ולעתים הם נושאים על כתפיהם לא רק את הקושי החברתי שלהם (אם קיים), אלא גם את הכאב של הוריהם וזה משא כבד עבור ילדים.

חשוב לומר בצורה ברורה: יש ילדים שמתמודדים עם חרם, עם דחייה ועם בדידות אמיתית. במקרים כאלה נדרשת התערבות מקצועית מהירה. אך לצד המצבים האלה, אסור שכל קושי חברתי יתויג מיד כחרם.

ואולי כדאי לפני ששנת הלימודים מתחילה לחנך גם ללגיטימיות של האינדיבידואליות, לתת לילדים את התחושה שזה בסדר גם אם יש חבר אחד, או אפילו אם אין חבר כרגע. לחזק מבפנים, ולא למדוד את ערכו של ילד לפי מספר ההזמנות שהוא מקבל אחר הצהריים. המטרה שלנו אינה לגדל את הילד הכי מקובל בכיתה. המטרה היא לגדל ילד שיודע להרגיש בעל ערך גם כשהוא לא במרכז החבורה.

המלצות להורים

לחזק את הילד ולא רק את התדמית החברתית: במקום לשאול כמה חברים יש לך? חשוב להשקיע בבניית הביטחון העצמי, לזהות את החוזקות ולעודד לעסוק בתחומים שבהם הוא מצליח ונהנה. לדוגמה: במקום לשאול "עם מי שיחקת היום בהפסקה?", אפשר לשאול "מה היה לך הכי מעניין היום?".

או במקום למהר לארגן עוד מפגש חברתי בכל פעם שהילד נשאר בבית, אפשר לעצור ולשאול אותו: "מה היית רוצה לעשות היום?" לפעמים הוא באמת זקוק לחבר, ולפעמים הוא פשוט זקוק למנוחה ולזמן עם עצמו.

לאפשר קשרים חברתיים בקצב אישי: חוגים, תנועות נוער, ספורט או כל מסגרת שמבוססת על תחומי עניין משותפים, זוהי קרקע טבעית ליצירת חברויות. אין צורך לכפות קשרים או למהר לפתור כל קושי חברתי, לעתים הזמן וההתפתחות האישית הם שיוצרים את החיבורים.

המלצות לבתי הספר

להיות הגורם המקצועי שמתווך ידע להורים: כדאי לקיים מפגשי זום תקופתיים, הרצאות ועוד להורים בנושאים חברתיים: מהו חרם, מה נחשב להתפתחות חברתית תקינה, כיצד לזהות מצוקה וכיצד נכון להגיב. ידע מפחית חרדה ומאפשר שיתוף פעולה בין הבית לבית הספר.

להוביל שיח שמכבד שונות חברתית: חשוב שבית הספר יעביר מסר - אין מודל אחד של הצלחה חברתית. יש ילדים עם חבורה גדולה, יש ילדים עם חבר אחד, ויש כאלה שזקוקים לזמן. תפקידו של בית הספר לטפח תחושת שייכות וביטחון אצל כל תלמיד, בלי למדוד לפי מידת הפופולריות שלו.

הכותבת היא יועצת ארגונית ופדגוגית, מייסדת ובעלים של "חינוך במחשבה תחילה", מפתחת התוכנית חינוך ב-Trico, תוכנית מערכתית להפחתת בעיות התנהגות בכיתה, באמצעות חיזוק השותפות בין מורים, הורים ותלמידים.