"פחדתי, מה יקרה עם אצפצף לנערים בכביש"

אחת בלילה. אני נוסע בכביש חד-סיטרי, לפניי שני נערים על אופניים חשמליים, רוכבים בלי קסדה, נער אחד מורכב על הרמפה. נראה שהנוכחות שלי מאחוריהם בכלל לא מטרידה אותם. האופניים בלי אורות אבל תחושת הבעלות שלהם על הכביש נראית למרחקים. אני מהסס - האם לצפצף? לעקוף אותם ולהעיר? במציאות של היום, הצפצוף הזה עלול להיגמר במטר קללות או באלימות. מה שהתחיל ככלי תחבורה זעיר הפך במהרה למקום שבו בני נוער שוהים ללא השגחה, ללא חוקים וללא גבולות. מחוסר הפיקוח הזה צמחה תחושת בעלות מסוכנת על הכביש ועל הרחוב.

הרגע הקטן הזה משקף את האנרכיה אצל בני הנוער שמגיעה עד למקרי האלימות הקשים ביותר. שורשי האלימות וההפקרות שאנו חווים כיום ברחובות אינם תופעה חדשה, אך הם ניזונים משילוב מסוכן של אי היכולת הבסיסית לראות את האחר. כבר בשנת 1978 עמדו חוקרים על כך שבני נוער חיים בתחושת בעלות על הרחובות בשעות הלילה. הלילה מספק מעטפת של הפקרות המאפשרת למי שחפץ בכך להישאר בלתי נראה. אך הבעיה היא לא החשיכה, אלא ההתנהגויות המתרחשות בה.

בשנות ה-90, ניו יורק עברה מהפכה תודעתית תחת ראש העיר רודולף ג'וליאני, שאימץ את "תיאוריית החלונות השבורים". התיאוריה סברה כי אם חלון אחד בבניין נשאר מנופץ ולא מתוקן, עובר האורח מסיק שלאף אחד לא אכפת. האקלים הסובלני כלפי הפרות סדר קטנות כמו גרפיטי, נוטה בסופו של דבר להוביל לפשיעה חמורה ורצח. מחקרים נוספים תמכו בתיאוריה זו והצביעו על מגוון גורמים ברמת המקרו שמשפיעים על אלימות בשכונות ועל תחושות בני הנוער בהן. הם מצאו שהצטברות אשפה בשכונה השפיעה על תודעת בני הנוער; ושתאורת רחוב חסרה גרמה לעלייה במכירת הסמים ובאלימות הפיזית בשכונה – כי "כשלא יכולים לראות אותי אני יכול לעשות הכול".

בשנת 2012 כאשר ניהלתי את תחום עבודת הרחוב בעלם קיבלתי שיחת טלפון מאחד העובדים בכיכר ציון בירושלים. שיחה שלא אשכח לעולם. הוא תיאר לי שמול עיניו מתרחש לינץ' אכזרי של חבורת נערים בנער ערבי. לאחר האירוע אחת מנשות הצוות חזרה לביתה וכתבה: ״ילדים בני חמש עשרה שהורגים ילד בגילם, ממש בידיים שלהם. ילדים ששום דבר בלב לא זז להם כשבועטים כמעט למוות בנער ששוכב על הרצפה. התמונה לא זזה לי מהעיניים, אני עוד שומעת את הקולות באוזניים ותחושת חוסר האונים מבעבעת בתוכי. וגם השאלות מה קרה לנו ומה קורה לילדים שלנו ובעיקר איך ואם עוד אפשר לשנות" (מתוך "מבעד לקירות" 2026).

בהרצאותיי להורים אני אומר שיונתן הגדול שלי, שחוגג בקרוב 16, ימצא את עצמו יום אחד חולף על פני תור לחדר במלון באילת – כמו באותו אונס מזעזע שקרה שם. הוא יהיה שם לבד והוא יצטרך להחליט - האם הוא עומד בתור? האם הוא מפזר את התור ומתקשר למשטרה? היכולת שלו להבחין בין טוב לרע נבנית בסימולציות יומיומיות בבית. כי המקרה של האונס הקבוצתי במלון קרה בתוך אותו מקום שבו בני נוער שוהים ללא השגחה וללא קוד מוסרי ברור.

כדי להכין את בני הנוער לקיץ באילת ולמנוע מהם להפוך לחלק מ"התור" או מהאנשים שרואים ושותקים, עלינו לפעול בכמה מישורים.

הורים - אימון מוסרי בבית

• הכרזה על "קו אדום" אחד: בחרו נושא בטיחותי או ערכי אחד (כמו רכיבה עם קסדה בלבד או שעת חזרה) והודיעו שבו אין משא ומתן. עקביות בפרט אחד בונה סמכות לשאר התחומים.
• סימולציות יומיומיות: דברו עם הילדים על "מקרי בוחן" (כמו האונס באילת או הלינץ' בכיכר). שאלו אותם, "מה היית עושה אם היית שם לבד?". בצעו איתם אימון מוסרי להבחנה בין טוב לרע.
• דוגמא אישית לשליטה עצמית: נמצא כי אנשים בעלי שליטה עצמית ממוצעת וגבוהה יהיו מאושרים יותר, משום ששליטה עצמית מעניקה לפרט כוח, ביטחון, ותחושה שהוא שולט בחייו. לכן השהיית התגובה שלכם כהורים היא חשובה - כשהמתבגר עובר גבול, אל תיגררו לוויכוח בשיא הכעס. תגידו "נדבר על התוצאות בעוד שעה". זה משדר שליטה עצמית. וכן, שליטה עצמית היא נלמדת ובני הנוער צריכים מבוגרים שהם יכולים ללמוד מהם לנשום לפני שהם מגיבים.

קובעי מדיניות - אכיפה במרחב הציבורי וחיזוק הקהילה

• פיקוח מסיבי על אופניים חשמליים: עצירת האנרכיה בכבישים ובמדרכות. אכיפה קפדנית שתבהיר לבני הנוער שהרחוב אינו בבעלותם ושיש מבוגר שאחראי עליו. האכיפה צריכה לכלול קנסות כבדים המושתים גם על ההורים.
• מרכזי סימולציה עירוניים: הקמת מרכזים במתווה "דיאלוג בחשיכה" שיאמנו בני נוער במיומנויות שליטה עצמית, ריסון האגו וראיית האחר.
• הצפת השכונות בהדרכת הורים: הרחבה משמעותית של המענה ההדרכתי להורים, כדי לתת להם כלים להיות ה"מאמנים המוסריים" של ילדיהם.
• חיזוק שירותי ה-Reaching Out: הגדלת התקציבים ליחידות שמאתרות את החבורות המשוטטות והאלימות ברחובות.

אנשי חינוך ועובדי נוער – "רוך וקושי באותו הזמן, באותו המקום"

• הרחובות ובתי הספר: הגדלת מספר מדריכי המוגנות בבתי הספר ועובדי הנוער בגינות ובכיכרות. צאו מהמשרדים למקומות שבהם הנוער "משוטט".
• עיניים על החבורות: איתור חבורות אלימות וליווי שלהן בגישת "גם וגם" – רוך מחד וגבולות בלתי מתפשרים מאידך.
• לקיחת אחריות אקטיבית: אל תתמקדו רק במי שנכנס לחדר במלון באילת. העבירו שיעורים על החשיבות של אלו שראו ולא עשו כלום.

הגיע הזמן להפסיק להיות "האנשים הרגילים" שנכנסים הביתה ב-20:00 ונועלים את הדלת בזמן שהרחובות מופקרים. אנחנו זקוקים לתוכנית התערבות, לאכיפה קפדנית הכוללת קנסות להורים, ולהצפה של המרחב הציבורי במדריכים חברתיים.

הכותב הוא חוקר בתחומי גיל ההתבגרות, בני נוער במצבי סיכון ומחבר הספר "מבעד לקירות".