המנהלת שנעשתה לכוכבת רשת: "הכל בשביל הילדים"

אין מצב שלא נתקלתם השבוע ברשתות החברתיות בתופעת תיכון אורט מיטרני בחולון. באחד הסרטונים שהפכו אותה לאחת המנהלות הכי מזוהות בטיקטוק, אורנה איזנמן נכנסת אל הכיתה כאילו היא נכנסת לסט של תוכנית ריאליטי קטנה. מול התלמידים כבר מחכות עמדות עבודה מסודרות, סירים, מגשים, עוגות, תסרוקות מוקפדות, שמלות שנתפרו ביד ופרויקטים שנראים יותר כמו תיק עבודות משיעור בבית ספר. “בגרות בבישול, אורט מיטרני, עשר יחידות”, היא הכריזה בקול שכבר הפך לפורמט בפני עצמו, ואז מתחילה לעבור בין התלמידים: "בוקר טוב, מה יש לנו כאן? איזה יופי". היא מתפעלת, מחמיאה, מרימה, שואלת, מצלמת, ובעיקר גורמת לכל העסק להיראות כמו הדבר הכי טבעי בעולם: בגרות שבה לא פותרים משוואות על דף, אלא מגישים מנה, מעצבים שמלה, בונים רהיט או יוצרים תסרוקת.

מהר מאוד זה יצא מגבולות בית הספר. הגולשים קלטו את הקצב, את הטון ואת המשפטים הקבועים, והפכו את "בגרות אורט מיטרני" לטרנד שלם. אנשים התחילו לצלם חברים שמבשלים בבית כאילו הם נבחנים בבגרות בבישול, ולהפוך כמעט כל פעולה יומיומית למבחן מעשי בעשר יחידות. אבל מאחורי הטרנד הוויראלי הזה מסתתר סיפור עמוק יותר.

עבור התלמידים בתיכון אורט מיטרני בחולון זו בגרות לכל דבר. כן כן, בגרות של משרד החינוך, עם בוחנים חיצוניים, נהלים, תעודה טכנולוגית ועשר יחידות לימוד. ובעיקר, עבור חלק מהתלמידים שם, זו אולי הפעם הראשונה שבה מישהו בתוך מערכת החינוך שמסתכל עליהם ואומר להם: אתם טובים במשהו. אתם יכולים. יש לכם מה לתת.

"תיכון אורט מיטרני הוא תיכון בוטיקי שקולט תלמידים שהמערכת לא הצליחה איתם", מספרת איזנמן, מנהלת בית הספר מזה 20 שנה, בשיחה עם mako. "מגיעים אליי תלמידים שאני צריכה לעשות איתם שינוי. אני צריכה לבסס איתם אמון, להתקרב אליהם ולקרב אותם אליי כדי להצליח איתם. המטרה שלי היא שהם יהפכו לאזרחים טובים, יתגייסו, יהיו מועילים, יחשבו חיובי, לא ילכו למקומות לא טובים, וגם שייבחנו ויצליחו ויוציאו תעודות. זה תהליך לא פשוט עם ילדים שלאורך השנים המערכת אמרה להם שאין לה מענה בשבילם. וזה לא שהם לא מוכשרים. פשוט צריך למצוא את המפתח הספציפי שלהם".

בבית הספר לומדים כ-200 תלמידים בלבד, עם צוות קטן וצמוד. איזנמן מתארת אותו כמקום שמנסה לפעול אחרת: פחות לדבר על "בעיות" ויותר לחפש נקודות חוזק. פחות לשאול למה ילד לא מצליח במתמטיקה, ויותר לשאול איפה הוא כן יכול להרגיש מסוגל. "כשילד מגיע אליי אני שואלת אותו: מה אתה אוהב? במה אתה יודע בבירור שאתה מצליח? ואז אני מכניסה אותו למקום הזה כדי שיצליח שם. אחרי שהוא מצליח, אפשר להכניס אותו גם לכל המקצועות האחרים. כשילד מצליח במשהו, הוא רוצה עוד".

ה"משהו" הזה יכול להיות בישול, עיצוב שיער, איפור, אופנה או עיצוב מוצר. אלו המגמות שהפכו את בית הספר למפורסם ברשת, אבל מבחינת איזנמן הן הרבה יותר מתפאורה צבעונית. "פתחתי מגמת בישול לפני 15 שנה, עוד לפני שהיה כל הדיבור הזה סביב מאסטר שף ומשחקי השף", היא מספרת. ״התעקשתי שתהיה מגמה כזאת. יש לנו גם איפור ושיער, אופנה ועיצוב מוצר. אלה מגמות צבעוניות שאפשר מאוד להתחבר אליהן, ומיועדות לילדים שיש להם יכולות מופלאות בכיוונים שלעיתים המערכת לא רואה".

הבגרויות עצמן, היא מדגישה, רציניות לגמרי. "בבישול זו בגרות של עשר יחידות. יש חלק מעשי וחלק עיוני, מגיע בוחן חיצוני, והתלמידים מקבלים תעודה. צריך להבין שעם זה הם יוצאים לשוק, למעגל העבודה. ממקום שבו ילדים חששו שלא יצא מהם כלום, ולא פעם גם שמעו את המשפט הזה, הם יוצאים עם תעודה מכובדת לעולם התעסוקה".

אותו דבר קורה גם במגמות האחרות. "בעיצוב שיער יש חמש יחידות מעשי וחמש יחידות איפור. באיפור יש איפור במה, אפקטים. אלה מקצועות שכולנו צריכים. אני לא מחפשת את הספרית הכי טובה? את המאפרת הכי טובה? אז אם אנשים מתחברים לזה, למה לא לתת להם? למה להוריד להם?". גם עיצוב מוצר הפך, לדבריה, לחלק ממשי מהחיים של בית הספר. "הילדים שלי בונים לנו ספסלים, פינות ישיבה ודוכנים. הדוכן שאני מגישה ממנו אוכל הוא דוכן שהם בנו. אתה גם משתמש ביכולות שלהם, גם מפיק מזה משהו לבית הספר, וגם גורם להם להרגיש שייכות. הם אוהבים ומכבדים כי זה הבית שלהם".

הרגעים האלה, שבהם תלמיד מציג תוצר שהוא בנה, בישל, תפר או עיצב, הם מבחינתה רגעים של תיקון. "ילד שכמה שנים אומרים לו שהוא לא מצליח, אם זה במתמטיקה או במקצועות אחרים, נכבה", היא אומרת. "זה מכבה ילד וזה מכבה גם הורה. ילדים מגיעים אלינו כבויים, עם דימוי נמוך, לא מאמינים בעצמם. ואז פתאום הוא בא למגמה כזאת, למורה כזה, למקום שבו הוא יכול. אם נקודת החוזק שלו היא לבשל סוגי בשר, אז אני מבקשת מהמורה שיהיה איתו שבוע ימים וייתן לו להעמיק בזה. פתאום הילד יוצא עם תוצרים, נותן לקהילה ולחיילים, וכל העיר רוצה לאכול את האוכל שלנו. אז הילד מזדקף".

גם כשהיא מתבקשת לבחור פרויקט אחד שגרם לה לעצור ולהגיד וואו, איזנמן לא בטוחה. "זה כמו להגיד לאמא לבחור", היא אומרת. "יש לי ילדה שעשתה שמלה עם ויטראז׳ מהמם באופנה, ילד שזכה במקום שלישי בתחרות תסרוקות ארצית, ילד שהחליט ללכת על מאפים בבישול והכין את כל סוגי הפיצות שיש בעולם, עם גלוטן ובלי גלוטן, בלי חלב ועם מתוק. הוא שיגע את הבוחן. יש מיליונים. כולם טובים ויפים".

הרשתות החברתיות נכנסו לתמונה לפני כמה שנים, דווקא מתוך מדיניות שונה מזו שאולי היה אפשר לצפות ממנהלת שהפכה לכוכבת טיקטוק. בבית הספר אין טלפונים ניידים במהלך היום, והתלמידים מפקידים אותם בשער. "כל השנים, 20 שנה, לתלמידים אין ניידים בבית הספר", היא אומרת. "אבל ראיתי שהם נמצאים ברשתות. בהתחלה הם היו בפייסבוק, אחר כך באינסטגרם, ואחרי שאנחנו התמלאנו באינסטגרם הם עברו לטיקטוק. ראיתי שעולם המבוגרים מתרחק מהם, ואני רציתי להתקרב לעולם שלהם".

עמוד הטיקטוק שלה, לדבריה, הוא כלי חינוכי. ״זה לא סתם גחמה. זו תפיסה חינוכית. כשהטיקטוק פרץ היה עליו דיבור מאוד שלילי, ואני ראיתי שהילדים שם. רציתי להיות איתם, לשמוח איתם, לתת להם הפגה, להעצים אותם ולהראות להם שהם מוצלחים ויכולים. אז החלטתי שאני מאפשרת להם לעשות משהו, אבל בשליטה שלי. פתחתי עמוד, הגדרתי את עצמי כמנהלת תיכון אורט מיטרני, ועשינו את זה ביחד". כל מה שעולה לרשת עובר דרכה. ״הכול תחת האישור שלי. איזה ריקוד, איזה קטע, איזה קטע הומוריסטי. ובתוך זה היה לי חשוב להעצים אותם לימודית. בכל בחינה כשמגיע בוחן חיצוני והילדים מוכנים וממותגים, אני עושה להם פרומו. אני נכנסת, מברכת אותם, זורקת זריקת עידוד. הם צריכים את זה. אני אומרת להם: תראו איך אתם נראים, תראו מאיפה באתם ולאן הגעתם".

"לא חשבתי שזה יהפוך להיות כזה מושא לחיקוי. אני שמחה ומתרגשת לראות שהקהל אוהב את זה, אבל הכוונה הראשונה הייתה להרים לילדים. התגובות, לדבריה, כמעט כולן מחבקות. "אני רוצה להגיד תודה לאנשים. כמעט שאני לא רואה תגובה לא נעימה. אני שמחה שהאורנה כמו שהיא יצאה החוצה, ושאנשים רואים בי אמת ורואים את האהבה הגדולה שלי לילדים".

מאז מגיעות גם פניות מכל הארץ. תלמידים, הורים, אנשי חינוך וראשי ערים רוצים לראות מקרוב מה קורה שם. "אנשים רואים ברשת בית ספר ממותג, יוקרתי, ייחודי ופורץ דרך, וחושבים שזה תיכון של 3,000 ילדים. הם לא מבינים שזה תיכון קטן שנותן מענה לילדים שצריכים התייחסות נוספת. ומה שהכי מטורף זה שאנשים מבוגרים אומרים לי: למה לי לא היה בית ספר כזה?".

את הסטיגמה היא מכירה היטב. "אני לא רוצה שיקראו לנו תיכון הזדמנות אחרונה. לא מסכימה. אני קוראת לזה אלטרנטיבה יפה וראויה. מגיע להם. הילדים הפרטיים שלנו יכולים לבחור, והילדים שמגיעים אליי לא תמיד בחרו. אמרו להם שהם חייבים. אז אני לא רוצה שהם יחשבו שהם פחות שווים". מבחינתה, זו גם תמונה אחרת על מערכת החינוך. "המערכת מובנית למיינסטרים, לאיזה נתיב של מצטיינים, של 5 יחידות פיזיקה ומתמטיקה. בדרך לא רואים קבוצה לא קטנה של ילדים שצריכה מענים אחרים".

"קשר מורה-תלמיד זה לא רק אהלן אהלן, בוקר טוב, מה שלומך", היא אומרת. "אני יודעת את הסיפורים על כל ילד וילד. אין ילד שאני לא יכולה לספר את הסיפור שלו. ככה הילדים מרגישים שמכבדים אותם, שרואים אותם. זה אפילו מונע בעיות משמעת, כי ילד לא יתנגח איתי כשהוא יודע שאני אוהבת אותו. משמעת יוצרים דרך אמון". הרגישות הזאת, היא אומרת, לא הגיעה משום מקום. "אין ספק שהילדים נוגעים מאוד לליבי. ואין ספק שזה גם מהחוויות שאני חוויתי. לשמחתי קיבלתי כוחות, ולקחתי את כל הסיפור הזה לאהבה ולחמלה. לא רציתי שילדים ירגישו חוויות שאני מכירה, של השפלה, של דימוי נמוך, של איום. אלה חוויות קשות מאוד לילדים. מה שהיה לי חשוב לעשות זה לקחת את החוויות האלה ולהפוך אותן לכוח. אני לא משדרת לילדים שלי חלילה שהם מסכנים. להפך, אני נותנת דוגמה שאפשר לקום מהמקום שלך ולהצליח".