תפסיקו לחשוב שהילד שלכם יהיה אלוף

הדרך להישגים בספורט הישראלי לא מתחילה באצטדיונים הגדולים או בכותרות של היום שאחרי, אלא במגרש השכונתי, באימון של אמצע השבוע, שם עומדים ילדים וילדות עם חלום אמיתי וחולצת נבחרת שגדולה עליהם בכמה מידות. בשנים האחרונות הספורט בישראל עובר תהליך מואץ של מקצוענות והתמקצעות: יותר אקדמיות לספורט, השקעה באיתור כישרונות צעירים והשתתפות בתחרויות בינלאומיות. עם זאת, הולך ומתרחב הפער בין הרצון להישגיות לצורך לבנות בסיס חינוכי בריא שישאיר את הילדים באימונים לאורך זמן. לא מעט מסגרות ספורט חותרות לניצחון בכל מחיר, וזה גובה תשלום פיזי ונפשי יקר מהילדים.

כחצי מיליון ילדים וילדות בישראל עוסקים כיום בספורט במסגרת בתי ספר, מתנ"סים ומועדוני ספורט, ומשקיעים בסביבות 12-15 שעות שבועיות באימונים ובמשחקים. אף שרק אחוזים בודדים מהילדים הללו ימשיכו לקריירה מקצועית אחרי גיל 18, עבור חלק גדול מהם הספורט הוא הזירה החברתית המרכזית בחייהם, מעין "תנועת נוער" בלתי רשמית הגדולה יותר מכל תנועת נוער אחרת. עבור אותם ילדים וילדות, המגרש הוא לא תחנת מעבר לקריירה, אלא בית ספר לחיים, שבו נלמדים ערכים, כישורים, מיומנויות, ולעיתים גם שיעורים חשובים על עצמם ועל החברה.

השאלה החשובה היא כיצד המשולש החינוכי של הורים, מאמנים וילדים משפיע על אותם ילדים לממש את הפוטנציאל והמצוינות בספורט?

עבור ילדים בגילי 8-12 האימון הוא לא רק פעילות גופנית. זהו מרחב שבו מתעצבת זהות, נבנית תחושת שייכות ונלמדים כללי המשחק החברתיים. מחקרים מראים שהסיבות המרכזיות שילדים נשארים במסגרות ספורט הן הנאה, הזדמנות להיות עם חברים ותחושת שייכות של להרגיש חלק מקבוצה. מנגד, לא מעט ילדים חווים גם צדדים פחות נעימים של עולם הספורט: לחץ מוגזם, תחרותיות מוקדמת וחשש מאכזבת ההורים או המאמן הם גורמים מרכזיים לפרישה מוקדמת מספורט.

סביבה ספורטיבית בריאה צריכה לספק לילד שלושה צרכים בסיסיים: תחושת בחירה ושליטה, אמונה ביכולת האישית ותחושת שייכות. כאשר הצרכים הללו מתקיימים, ילדים מתמידים, מתפתחים ופורחים. כאשר הם נרמסים, הספורט עלול להפוך ממקור כוח למקור פגיעה רגשית.

המאמן: דמות חינוכית לפני הכל

במרכז החוויה הספורטיבית עומד המאמן. מעבר לתפקידו המקצועי, הוא דמות משמעותית בעולמו של הילד - מודל לחיקוי, סמכות ולעיתים גם מקור לתחושת ערך. בעשורים האחרונים הולכת ומתחזקת ההבנה שמאמן הוא לא רק מי שמלמד טכניקה וטקטיקה, אלא גם מי שמחנך לערכים, להתמודדות עם כישלון ולעבודת צוות.

מאמן שמצליח לשלב מקצוענות עם ראייה חינוכית הוא מפתח לא רק לשיפור ביצועים, אלא גם לפיתוח חוסן נפשי ומנהיגות בקרב ילדים. ילדים שמתאמנים אצל מאמנים שמקדמים עצמאות רגשית ומחשבתית, עבדו קשה בכדי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמם. לילדים אלו תהיה תחושת ערך ותחושת מסוגלות גבוהה יותר והם יאמינו במאמץ ועבודה קבוצתית.

אלא שבישראל מאמנים רבים פועלים תחת לחץ מתמיד להישגים, לעיתים ללא הכשרה חינוכית או רגשית מספקת. הדרישה לניצחון כאן ועכשיו עלולה לדחוק הצידה תהליכים ארוכי טווח, וליצור סביבת אימון לחוצה ולא תומכת.

ההורים: בין תמיכה להתערבות

גם להורים יש תפקיד מכריע. מעורבות הורית תומכת, הכוללת עידוד, הקשבה ושיח פתוח עם הילד והמאמן נמצאה כגורם שמחזק התמדה והתפתחות חיובית בספורט, אולם כאשר המעורבות הופכת להתערבות, התמונה משתנה.

הורי "הליקופטר", הורים שמנסים "לפתור" לילד כל קושי, מתערבים בהחלטות מקצועיות או משדרים ביקורת מתמדת, עלולים דווקא לפגוע ביכולת של הילד להתמודד עם תסכול, כישלון ואתגר. מדובר בהורים שמעורבותם גולשת להתערבות ישירה בהרכבים, בהחלטות מקצועיות, ולעיתים אף בכניסה לעימותים עם המאמן או עם הורים אחרים רק כדי שהילד שלהם לא יחווה אכזבה. כך, לא פעם הילד נמצא במלכוד רגשי. במקום ליהנות מהדרך וללמוד ממנה, הוא עסוק בניסיון לרצות את הסביבה או להימנע מטעויות, והוא מאבד את חדוות המשחק ואת הביטחון הפנימי. כשההורה כל הזמן פותר את הקשיים במקום הילד, נפגעת היכולת של הילד לתרגל ולפתח מיומנויות הנדרשות להתמודד בעצמו עם קונפליקטים וקשיים שהחיים מזמנים, במיוחד כאשר ההורה לא תמיד יהיה זמין. זה מה שישאיר את הילד בסופו של דבר לבד, חסר מיומנויות וכישורי חיים.

הילד, המאמן וההורה יוצרים יחד משולש התפתחותי. כשהילד מרגיש בטוח ושייך, המאמן מוביל ומחנך, וההורה תומך ומאזן, נבנית קרקע שמאפשרת לא רק הישגים ספורטיביים, אלא גם צמיחה אישית וחברתית.

אם נזכור שמרבית הילדים לא יהפכו לספורטאים מקצוענים, לפחות כולם ייצאו מהמסגרת הספורטיבית עם ערכים, מיומנויות וחוויות שילוו אותם בהמשך חייהם. לכן, עתיד הספורט הישראלי לא תלוי רק בתקציבים ובכישרונות, אלא בעיקר בגישה החינוכית.

מצוינות אמיתית בנבחרות ישראל בעתיד לא תיבנה רק על בחירת שחקנים מוכשרים, אלא על בחירה בגישה חדשה הוליסטית, חינוכית וערכית. כשמשולש של הילד-הורה-מאמן יהפוך מתיאור תיאורטי למציאות יומיומית בכל מגרש, בכל ענף ובכל שכבת גיל, נגלה שמה שמנצח בסוף הוא לא רק הכדור ברשת, אלא האדם שיצא מהמשחק - חזק יותר, ערכי יותר, שמח יותר - וזה, בסופו של דבר, הניצחון הכי חשוב שיש.

פרופ' אבי מויאל הוא ראש התמחות ספורט ומרצה בכיר בקריה האקדמית אונו, ד"ר תמיר ארז הוא מרצה לחינוך וספורט בקריה האקדמית אונו