איך מוזיקה יכולה לשנות את החיים של הילד שלך?

יש ילדים שלא נכנסים למסגרת בקלות. הם שקטים יותר, רגישים, לפעמים מתקשים חברתית, ולעיתים פשוט לא מצאו את המקום שבו מישהו רואה את מה שהם באמת שווים. אני פוגש את הילדים האלה כל שבוע. ובדיוק בשבילם – בשביל הילד שמתקשה, הילדה שאין לה במה, המוזיקה יכולה להיות עולם ומלואו.

אני יודע את זה גם מניסיון אישי. כשהייתי בן שש, גיליתי את התופים על סירים במטבח. זה לא היה שיעור מסודר, אלא רגע של חיבור טהור לצליל. התחושה הייתה כמו התאהבות – פתאום היה לי קול. ומשם הכל התחיל.

המוזיקה היתה בשבילי לא רק תחביב, אלא עוגן. משהו שממקם אותך, מגדיר אותך, נותן לך סיבה לקום בבוקר עם משמעות. כשיש לך תפקיד בהרכב, כשאתה יודע שיש חזרה מחר ואתה אחראי לתפקיד שלך,  אתה פשוט מתיישר. זו מערכת שעובדת על מוטיבציה פנימית, לא על ציונים.

והשאלות שכל הורה יכול לשאול את עצמו הן: האם הילד שלי מצא את המקום שבו הוא פורח? האם יש לו מרחב בטוח שמאפשר לו לבטא את עצמו? האם יש לו במה להיות טוב במשהו שהוא בחר בעצמו - לא בשביל הציון, לא בשביל לרצות?

מחקרים מראים שילדים שלומדים נגינה מפתחים משמעת עצמית, ריכוז ויכולת הקשבה גבוהה יותר. המוח שלהם עובר תהליכים של אינטגרציה בין האונות, מה שתורם לאיזון רגשי ולשיפור בתפקוד הקוגניטיבי. נמצא גם שילדים שניגנו מגיל צעיר הפגינו רמות גבוהות יותר של אמפתיה, ויסות עצמי ודימוי עצמי חיובי. חלקם השתפרו באופן ניכר בלימודים, וחלק פשוט מצאו חברים דרך ההרכב המוזיקלי – וזה לא פחות חשוב. לפי מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד, ילדים שלומדים נגינה מפתחים קישורים מנטליים גבוהים יותר, כולל זיכרון עבודה, שליטה עצמית ויכולת פתרון בעיות. מחקרים נוספים מצביעים על כך שמוזיקה תורמת לפיתוח אזורים במוח הקשורים לשפה, חשיבה מתמטית ואינטליגנציה רגשית. מעבר לכך, לימודי מוזיקה מקנים הרגלים של התמדה, עמידה בלחצים וביקורת בונה, כלים שהילד לוקח איתו לחיים עצמם, לא רק לאולפן.

מתוך כל אלה הקמתי את פרויקט "ילדי המוזיקה של יפו", שנותן הזדמנות שווה גם לילדים שאין להם אפשרות כלכלית ללמוד מוזיקה במסגרת פרטית. זו תוכנית שמעניקה חינוך מוזיקלי מקצועי, יחד עם ליווי חברתי-רגשי. הילדים שם מקבלים גם כלים, אבל בעיקר מישהו שמאמין בהם.

כהורים, אנחנו רואים כשהילד שלנו קצת הולך לאיבוד, לא מתחבר בבית הספר, לא מוצא חברים, לא מצליח להרגיש שייך. זה לא תמיד מצריך אבחון או טיפול, לפעמים זה פשוט אומר שהוא עוד לא מצא את המשהו הזה, הכלי, שיגרום לו להרגיש שיש לו מקום בעולם. מוזיקה יכולה להיות הכלי הזה. לא בשביל להיות נגן מקצועי, אלא בשביל להרגיש שיש משהו שהוא טוב בו, שמקשיבים לו, שמאמינים בו.

אני רואה את זה כבר שנים, איך ילדים שהתחבאו מאחורי הקפוצ'ון פתאום עומדים על במה ומובילים סולו. איך שקט הופך לביטוי, ואיך ילד שהתקשה להרים את הראש פתאום סוחף אחריו קבוצה שלמה. אני מדבר על ילדים שבכלל מוזיקה לא היתה חלק מהחיים שלהם, לא משהו שחשבו שיעניין אותם. זה לא קסם זו מוזיקה, כשנותנים לה להיות מקום אמיתי. 

השנה, ב-6 ביולי, יעלו ילדי הפרויקט על אחת הבמות המרכזיות בישראל, תיאטרון בית ליסין, בערב מחווה לשלום חנוך.  הם יבצעו את שיריו בעיבודים מקוריים, בהרכבים תזמורתיים, עם זמרים אורחים מהשורה הראשונה. אבל מה שמרגש באמת הוא שמדובר בילדים שמרביתם אחזו בכלי נגינה בפעם הראשונה רק לפני כמה שנים. ילדים שעד לא מזמן פחדו לעמוד מול כיתה, ועכשיו שרים סולו מול אולם מלא. זו לא רק הופעה, זה רגע שמסכם תהליך חינוכי, רגשי וחברתי עמוק. רגע שמוכיח שוב את הכוח שיש למוזיקה, להפוך ילדים למי שמאמינים בעצמם.

אז זה לא חייב להיות כינור, וזה לא חייב להיות תופים. אבל תנו לילדים שלכם כלי לנגן עליו, זה יכול להפוך להיות הכלי שלהם לבטא רגשות, להתמודד עם העולם, ולהרגיש שייכים.