מהלך אגרסיבי: עינת נתן נגד נעילת טלפונים בבתי ספר

בכל אחד מאיתנו טמון המתבגר שמישהו חשוב וקרוב לא הקשיב לו, דילג מעליו, לא לקח אותו ברצינות; מישהו שהוא אוהב לא התעניין במה הוא מרגיש או למה הוא זקוק, מה מניע אותו או ממה אכפת לו. כל אחד מאיתנו יכול להתחבר לכאב הצורב הזה כשנלקחת ממך השליטה או זכות הדיבור. לצערי, המהלך החינוכי פותח השנה של עיריית תל אביב, עושה בדיוק את זה. זהו מהלך אגרסיבי שמישהו עם הרבה כוונות טובות לא חשב עליו עד הסוף. לא כי עומד מאחוריו רעיון גרוע, אלא כי הגיע הזמן שמבוגרים יתעוררו ויבינו איך מאפשרים למתבגר לשתף פעולה עם גזרה כזו.

במסגרת התוכנית, שנקראת "מהלך להגברת קשב", עודכנו בימים האחרונים תלמידים במספר בתי ספר על יסודיים בעיר כי החל ממחר, בהגיעם לבית הספר, הם מחויבים לנעול את הטלפונים שלהם בתאים ייעודיים ולהוציא אותם משם בסוף היום. חלום, אה? גם אני חולמת בשביל המתבגרים שלי על בית ספר נקי ממסכים. אבל כל מי שמבין במתבגרים או בהתמכרויות יודע שכשאתה לוקח לילד משהו שלו, משהו שמרגיע אותו, משהו שמערכות הוויסות שלו תלויות בו - אתה חייב לעשות מהלך בשיתוף פעולה.

ילד שלא רוצה להיגמל מחיתולים, יקשה מאוד על התהליך. ילד שלקחת לו את המוצץ ולא תחבק אותו במקום, יכניס מהר מאוד את האצבע לפה ואת האצבע יהיה לך כבר יותר קשה לקחת לו. ילדים מתרגלים להכל, זה נכון. כשאתה מכאיב להם זה גם עובד בטווח הקצר. אבל אם הצלחנו כחברה להפסיק להכות ילדים כשיטת חינוך לגיטימית, אני עוד אופטימית שנוכל יום אחד ללמוד איך באמת להניע מהלך של שינוי בלי כוחנות. איך מטפלים בשורש הבעיה ולא רק בסימפטום.

אנחנו לא יכולים לחשוב שכל מה שמקולקל בעולם שלהם קשור למסכים או להתמכרות, כי המדע יוכיח שוב ושוב שמתחת לכל התמכרות יש כאב, והכאב מקורו ביחסים.

בגיל ההתבגרות מתבגרים רגישים יותר ל"לא פייר". הם גם רגישים לסטטוס שלהם ולכבוד, זה קשור להתפתחות המוח וליכולת שלהם לפתח זהות נפרדת ולהשתייך לקבוצת השווים. מתבגרים תמיד גלגלו עיניים כשהמבוגרים נכנסו לנאומים חינוכיים ומבוגרים תמיד חשבו שמתבגרים הם חצופים, מקולקלים, מפונקים ולא אחראים. אבל דפוסים נוירולוגיים במוחם של מתבגרים, שנחקרו שנים על ידי מיטב המדענים (כן, התקדמנו מאז שהפלנו הכל על ההורמונים הסוערים שלהם וגיל ה"טיפשעשרה"), מוכיחים שכדאי לנו לזכור היטב מספר דברים:

• כל מתבגר שתשאל אותו מה לא בסדר בעולם, יענה לך. אכפת להם מכל כך הרבה דברים.
• הם רגישים, חכמים, פורצי דרך וכן, גם לוקחים סיכונים ומקבלים החלטות שגויות (זוכרים את עצמכם בגיל 17?)
• מתבגרים הם החיילים שאנחנו שולחים למלחמות שאנחנו המבוגרים החלטנו לצאת אליהן.
• התלונה הכי נפוצה של מתבגרים כלפי מבוגרים היא "אתם לא מבינים" ולא סתם. אנחנו באמת לא מבינים ומעטים יקדישו את הזמן או הכבוד כדי להבין.

״להתנתק כדי להתחבר״, כך מכריז הפרויקט להגברת קשב. סיסמה מקסימה, שהייתי מאשרת בהתרגשות לו הייתה חלק ממהלך שלא היה מדלג מעל ראשיהם של המתבגרים, אלא מאפשר להם לקחת חלק בתכנון ובהוצאה לפועל שלו.

כי בדיוק כמו שבבית לעולם לא תשיג שיתוף פעולה של מתבגר אם אתה עסוק רק בשורה תחתונה של צייתנות, גם כאן - אכזבנו אותם שוב כשציפינו שהם פשוט יעשו כי אמרנו. כי ככה. כי הם יודו לנו בעתיד.

אז אולי לא מספיק לשלוח מייל להורים והכרזה ממלכתית עוד לפני שהם הגיעו לבית הספר ושאלנו מה שלומם ואיך היה בחופש? אולי צריך להפוך את הסיסמה - להתחבר אליהם קודם, להבין את העולם שלהם, לכבד את השלב ההתפתחותי הרגיש הזה שהם נמצאים בו, לתת להם חלק במהלך, ולא להצניח אותו עליהם ולצפות שזה יעבוד והם יתפנו ללמידה כשהם מרגישים חוסר כבוד, תסכול וכעס.

תראו לי מערכת שמורידה פקודות ומשיגה שיתוף פעולה פורה, בלי לתת לאדם תחושה של משמעות, שייכות, בלי לספק מעטפת משלימה. תראו לי אדם שפנוי ללמידה כשהוא כועס או מרגיש לא מובן.

אולי אנחנו צריכים להניע מהלך להגברת קשב למתבגרים שלנו, אולי התנתקנו מהם כל כך בזמן ששקענו והשקענו במהלכים ריקים ממהות ומהבנה של הגיל הקסום הזה. כדאי לנו לחשוב על זה ולהשקיע קצת יותר, הם הרי אלו שיצטרכו לנקות את כל הבלגן שנשאיר בעולם הזה אחרי לכתנו.