השעה 7:30 בבוקר. יום יחסית יפה אבל מעט קריר. החלטתי שאצא לרוץ אחרי שאוריד את לילה לפינת הרחוב כדי שיאספו אותה לקייטנת כדורעף. שמתי לב שיום שאני לא עושה משהו פיזי בבוקר, לא טוב לי.
מה אלבש? חם מידי לטרנינג וקר מידי למכנסיים קצרים...אני יודע! הפעם אלבש טייץ, או בשמם העברי - צְמוּדוֹנִים. שנים לא לבשתי אותם. כשהתאמנתי למרתון הייתי שם מעליהם מכנסיים קצרים, כדי שיראה יותר ״מגניב״ ופחות מביך, אבל הפעם לא אשים. באמת? זה ממש מביך? רואים לי הכול! יאללה, מלחמה, למי אכפת?
לילה שלבשה בעצמה צְמוּדוֹנִים, הסתכלה עליי עם מבט מבועת ואמרה שאני לא אעז לצאת ככה מהבית. חייכתי ואמרתי לה שגם אני רוצה ללבוש טייץ, בדיוק כמוה... היא צחקה ואמרה שאני נראה מגוחך. כשצעדנו ברחוב, ראיתי אותה מסתכלת עליי במבט חצי-מובך חצי-משועשע.
כשהגענו לרכב, האבא של חברה שלה, הסתכל עליי, צחק ואמר: ״כל הכבוד לך. בחיים לא הייתי מעז״. הן צחקו ונסעו. נשארתי שם, עומד בצְמוּדוֹנִים. התחלתי לרוץ. חשבתי לעצמי ״איך אני מעז ללבוש צְמוּדוֹנִים? הרי זה נראה מגוחך. זה לא מחמיא. זה של נשים".
ואז הבנתי. המלחמה הזו שינתה הכול. כבר לא אכפת לי מה יחשבו. אני בן 45. אני כבר לא נתפס כאובייקט מיני. רוב הצעירים שחולפים על פניי ברחוב בכלל לא רואים אותי. אני שקוף. אז למה לא? המלחמה שמה דברים בפרופורציה. למי אכפת? אני לגמרי חושב על הנוחות שלי. חשבתי על כל השנים האלה שהיה לי חשוב להראות סקסי ואטרקטיבי בריצות, כמה התאמצתי.
ועכשיו? מה חשוב עכשיו? מה אחרים יחשבו? אם יש משהו שלמדתי מהמלחמה זה שכבר שום דבר לא ברור וצריך להקשיב לעצמי. להקשיב לגוף. לרצון. עכשיו אני רץ כדי להרגיש חי. כדי לנוע. כדי להרגיש אויר על הפנים. כדי לנשום. ותוך כדי הריצה אני מרגיש איך הצְמוּדוֹנִים, מחזיקים אותי, מחזקים אותי. איתי.
הרגשתי חשוף ומוחזק. בעיניי זו השאיפה שלי כרגע בחיים שלי: להיות חשוף ופגיע וגם מוחזק. אז לגמרי צְמוּדוֹנִים. מה המסקנה? גברים, זה הזמן להגדיר מחדש מה גברי, אטרקטיבי, ונוח לכם. זה הזמן שלכם למצוא דרך להיות חשוף ופגיע, וגם מוחזק. זה הזמן שכולנו נהיה צְמוּדוֹנִים.