"אנשים רוצים לשמוע רק דברים שמחזקים את הדעות שלהם": בני נוער מדברים על הבחירות

אם חשבתם שבני נוער בישראל מנותקים ממה שקורה סביבם, עסוקים כל היום בעצמם ובטלפון, כדאי שתכירו את הדור הזה מקרוב. לפי מחקרים, 58% מהצעירים מבססים את הידע שלהם על הרשתות החברתיות, דרך טיקטוק, אינסטגרם, ממים ותכנים פוליטיים מצחיקים שמגבירים את העניין שלהם בפוליטיקה. אבל מאחורי העניין הזה מסתתרים גם חרדות, קיטוב ותחושת חוסר אמון עמוקה במדינה.

ביקשנו ממתבגרים לספר איך הפוליטיקה נראית מהצד שלהם, לקראת הבחירות. התמונה שעולה מורכבת: יש ביניהם כאלה שכבר התפקדו למפלגות והצביעו בפריימריז, כאלה שיוצאים להפגנות מגיל תשע, וכאלה שמשמשים כיועצים פרלמנטריים בכנסת. אבל יש גם כאלה שמתקשים לנהל שיח עם חברים שחושבים אחרת, שמפחדים מיום הגיוס ושמרגישים שאף אחד לא באמת שומר עליהם.

רותם גטריידה, בן 17 מפתח תקווה ויו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית, מייצג את הקול הפעיל ביותר. לדבריו, הנוער רוצה שידברו איתו ולא עליו. המועצה שהוא מוביל פנתה בחודשים האחרונים אל 15 מפלגות ואל כל המועמדים לראשות הממשלה עם מסמך "בוחרים בנוער", שדורש התחייבות לנושאים כמו בריאות נפש, חינוך, ביטחון אישי ותחבורה ציבורית. "הבחירות האלה חשובות לנוער", הוא אומר, "בשביל המחיר של מחנה הקיץ ושיעור הנהיגה, בשביל גודל הכיתות, בשביל שלא יירצח עוד נער כמה רחובות מהבית שלנו".

בקצה השני של הקשת נמצא יאיר נבון, בן 17 מרמת השרון, שמתאר דור עייף ומאוכזב. לדבריו, מאז 7 באוקטובר הוא נחשף יותר ויותר לתוכן פוליטי ברשת ונכנס לעומק הסיבות שהובילו לאסון. הוא התפקד למפלגת הדמוקרטים והצביע בפריימריז, אבל כשהוא מנסה לדבר עם חברים, השיח מצטמצם ל"רע במדינה וצריך ממשלה אחרת", בלי רצון להעמיק. "הדור שלנו פשוט עייף מסגרים ומלחמות", הוא אומר, "מישהו דאג לקחת לנו את האופציה לדמיין שיהיה אחרת".

חנה אהרונוביץ, בת 18 מירושלים, מציגה זווית שונה לגמרי. היא משמשת כיועצת פרלמנטרית של חבר כנסת מהליכוד ומשדרת בתחנת רדיו, ורוב יומה עוסק בנושאים פוליטיים, בכנסת ובאקטואליה. דעותיה שונות מאוד משל רוב משפחתה, ודווקא זה לימד אותה שאפשר לחשוב אחרת מהאנשים הקרובים אליך ולשמור על קשר טוב. "לפעמים הויכוחים יכולים להיות מאוד סוערים, אבל צריך לדעת להפריד בין ביקורת על דעה לבין ביקורת על האדם עצמו", היא אומרת. "דווקא שיח עם אנשים שחושבים אחרת ממני יכול לגרום לי להבין טוב יותר גם את הצד השני ולחדד את העמדה שלי". היא גם חיה בחוסר ודאות אישי: טרם ברור לה אם תתגייס או תיאלץ לעשות שירות לאומי עקב פרוצדורה רפואית. "יש מחשבות וחששות טבעיים סביב העתיד, במיוחד בתקופה כזאת", היא מודה, "אבל אני משתדלת להתרכז במה שאני כן יכולה להשפיע עליו".

בין שולחן שישי לקלפי

ינאי חיימוביץ, בן 14 מתל אביב, מתאר מציאות מורכבת יותר. דעותיו בנוגע לעזה נוטות שמאלה, מה שלדבריו לא מתקבל טוב בסביבתו. גם בבית הדברים לא פשוטים: אמו מקפידה ללמד אותו ערכים ולעודד מעורבות, אבל שני הוריו לא חולקים את אותה דעה, ואילו היה יכול להצביע, הוא ואמו לא היו מצביעים אותו דבר. בבית הספר היה לו שיעור דמוקרטיה ואקטואליה שבו התלמידים הציגו מצגות על נושאים אקטואליים וניהלו דיונים. "תמיד התנדבתי להשתתף בדיון ולשמוע את הדעות של הילדים בכיתה ובמיוחד להביע את דעתי", הוא מספר, "אף שילדי הכיתה לא היו פתוחים לדעות אחרות". עם חבריו מחוץ לכיתה השיח קשה עוד יותר: "רוב חברי לא חושבים כמוני, לא מוכנים להקשיב, וזה קשה. זאת בעיה שיש אצל הרבה אנשים במדינה".

מיקה שגב, בת 14 מתל אביב, דווקא בוחרת להתרחק מהרשתות החברתיות כמקור מידע. "אני לא אוהבת לקחת מידע מרשתות בלי לבדוק את הנושא בעצמי דרך אתרים עם נתונים אמיתיים", היא אומרת. היא מוסיפה שאינה מושפעת מדעות המשפחה ומעדיפה לגבש עמדה עצמאית. המצב במדינה מדאיג אותה, אבל לא ברמה קיצונית. "אני מודאגת אם המצב פה יישאר אותו דבר ולא יהיה שינוי או ועדת חקירה ממלכתית על כל הזוועות שקרו פה", היא אומרת.

שירה ג'וליה פילקני, בת 16 מתל אביב, מתארת תמונה דומה. היא עוקבת אחרי המצב, חוקרת בעצמה ולא מסתמכת על רשתות חברתיות, כי "כל אחד מציג את מה שהוא רוצה שאנשים יראו". אבל כשהנושא הפוליטי עולה בכיתה, לדבריה, "זה הופך לסוער מאוד מהר ומסלים לצעקות וקללות". גם בבית המצב טעון: "הרבה פעמים בארוחות שבת אנחנו מתחילים לדבר על פוליטיקה ואמא שלי מתחילה לצעוק על הטלוויזיה מרוב שהמצב נורא ואיום".

דניאלה רינגלהיים, בת 18 מהרצליה, הולכת להפגנות עם משפחתה מגיל תשע. לקראת הבחירות היא עסוקה בפוליטיקה מבוקר עד לילה, התפקדה למפלגה והצביעה בפריימריז. "יש לחץ גדול ממה יהיה אם התוצאות לא יהיו כמו שאני מקווה", היא אומרת. "אני מנסה לדבר עם כמה שיותר אנשים עם דעות שונות משלי בתקווה שהם ישתכנעו, אבל לרוב אני מרגישה שאין הקשבה, ושאנשים רוצים לשמוע רק דברים שמחזקים את הדעות שלהם".

מיכאל כהן, בן 16 ממשמר השרון, יוצא להפגנות ובודק סקרים באופן שוטף, אבל דווקא הוא זה שיוזם את השיח הפוליטי בבית. "אני שואל את ההורים שאלות, מנסה ליצור דעה משלי ולא רק ללכת שבי אחרי ההורים", הוא מספר. בבית, לרוב מדברים פוליטיקה בארוחות שישי, בקינוחים. מצד אביו המשפחה כמעט כולה בשמאל, "כמעט אף פעם אין אצלנו ריבים". מצד אמו התמונה שונה לחלוטין: דתיים וחילונים, מתנחלים ומתנגדי ממשלה, לא מעט אנשי צבא. "הפלסטינים והשטחים זה נושא שעולה הרבה, גם בעיית החרדים והמלחמה", הוא אומר. "יש הרבה ויכוחים, אין ריבים אבל יש ויכוחים". על אף הכל, הוא מסרב לתת למצב לשחוק אותו: "המצב הפוליטי לא משפיע לי על הנפש, פשוט רוצה לחיות במקום יותר טוב".

פסיכולוג אחד לאלף תלמידים

יונת בורנשטיין, יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל ופסיכולוגית חינוכית, רואה בתמונה הזו סימן מדאיג. לדבריה, הקיטוב הפוליטי פוגע בהתפתחות הנפשית של מתבגרים בשלב שבו הם צריכים דווקא לחבר בין חלקים שונים באישיותם. היא מתארת מתבגרים שמפחדים מהגיוס, חשופים לסיפורי מוות ופציעה, ושואלים שאלות קיומיות כמו "בשביל מה אני אשקיע בלימודים, ממילא אמות בצבא". מאז 7 באוקטובר, לדבריה, יש אובדן אמון גדול, וחרדות שמתחילות כבר אצל ילדים קטנים. "זה דור שגדל במציאות לא נורמלית", היא אומרת, "לפני המלחמה הייתה הקורונה, וילדים שהיו אז בכיתה א' תכף מתגייסים".

בורנשטיין מוסיפה שהבעיה אינה רק רגשית אלא גם מערכתית. בכל אחד מ-258 היישובים בישראל פועל שירות פסיכולוגי חינוכי, אבל התקן הנוכחי הוא פסיכולוג אחד לכל 1,000 תלמידים, ומתבגרים מחכים לפעמים שנה בתור. משרד החינוך לא מקצה כלל תקנים לחטיבה העליונה של התיכון, וערים שלא מתגייסות לפתור את הבעיה משאירות מתבגרים רבים בלי מענה, דווקא בתקופה שבה הם זקוקים לו ביותר.