כך תוכלו לצפות בדוגמניות-על ולשמור על דימוי גוף נכון

פותחים את האינסטגרם או הטיקטוק, גוללים כמה דקות, ושוב ושוב מופיעות מול העיניים תמונות של נשים ודוגמניות רזות. לא מעט מחקרים כבר הראו כי היא צפייה כזו משפיעה על דימוי הגוף. מחקר מאוניברסיטת חיפה מציע כיוון נוסף: אולי השאלה היא לא רק כמה צופים בתמונות האלה, אלא גם מה חושבים על אידיאל הרזון לפני שרואים אותן.

החוקרות הדס חברון ונעמה שמעוני, בהנחיית פרופ׳ נועם ויינבך, ביקשו לבדוק אם הכנה מוקדמת יכולה לשנות את האופן שבו נשים מגיבות לתמונות של דוגמניות רזות. במחקר השתתפו 137 נשים בגילי 18 עד 35, שחולקו באופן אקראי לשלוש קבוצות. 45 נשים נחשפו למסרים שמפארים את אידיאל הרזון, 46 למסרים שמבקרים אותו ו-46 למסרים ניטרליים. המשתתפות לא דיווחו על הפרעת אכילה בהווה או בעבר.

הקבוצה הראשונה צפתה בסרטון שהציג את היתרונות החברתיים והתעסוקתיים שמיוחסים לגוף רזה. בין היתר הוצגו בו טענות שלפיהן נשים רזות זוכות לפופולריות גבוהה יותר, ליותר חברים, לשכר גבוה יותר ולקידום מהיר יותר בעבודה. הקבוצה השנייה צפתה בסרטון ביקורתי על אידיאל הרזון. הסרטון עסק בגורמים גנטיים שמשפיעים על מבנה הגוף, באינטרסים כלכליים שעשויים לתרום לשימור אידיאל הרזון ובמחירים הפסיכולוגיים והגופניים של הניסיון לעמוד בו. הקבוצה השלישית צפתה בסרטון ניטרלי שעסק בטחנות רוח.

ההבדל בין שתי הקבוצות שעסקו באידיאל הרזון היה חשוב: המסר הביקורתי לא הסתכם באמירה שהתמונות ברשת "אינן אמיתיות", אלא המשתתפות התבקשו לחשוב באופן פעיל על אידיאל הרזון, על המקורות שלו ועל המחירים בניסיון להתאים אליו את עצמן. לאחר הצפייה הן גם התבקשו לכתוב דרכים מעשיות שבהן יוכלו להתנגד לאידיאל זה.

לאחר מכן כל המשתתפות צפו בסדרה של 24 תמונות של דוגמניות רזות. כל תמונה הוצגה במשך שלוש שניות, כך שסך זמן הצפייה עמד על 72 שניות. החוקרות בדקו את מצב הרוח של המשתתפות לפני ואחרי הצפייה בסרטונים, ולאחר מכן מדדו את חוסר שביעות הרצון מהגוף ואת הערכת הגוף שלהן.

התוצאות הצביעו על הבדל בין הקבוצות. אצל הנשים שצפו במסרים המפארים את אידיאל הרזון, נרשמה עלייה ברגשות השליליים כבר לאחר הסרטון. בהמשך, לאחר הצפייה בתמונות הדוגמניות, נרשמה אצלן גם עלייה בחוסר שביעות הרצון מהגוף. גם בקבוצה שראתה תוכן ניטרלי נרשמה עלייה בחוסר שביעות הרצון מהגוף לאחר הצפייה בתמונות. עם זאת, אצל הנשים שצפו קודם לכן לביקורת על אידיאל הרזון לא נרשמה אותה עלייה בחוסר שביעות הרצון. במילים אחרות, הצפייה המוקדמת הייתה קשורה להחלשה של ההשפעה השלילית שנמדדה לאחר הצפייה בתמונות.

החוקרות מצאו הבדל נוסף בתגובה הרגשית. הביקורת על אידיאל הרזון לא הובילה לעלייה ברגשות השליליים, אלא דווקא לעלייה ברגשות החיוביים. בנוסף, אצל המשתתפות בקבוצה הזו נמצא שככל שהמסר הביקורתי עורר יותר רגש חיובי, כך העלייה בחוסר שביעות הרצון מהגוף הייתה קטנה יותר.

עם זאת, החוקרות מדגישות כי מדובר במחקר ראשוני, ולכן דרושים מחקרים נוספים כדי לבדוק אם הקשר הזה מתקיים גם בתנאים אחרים ובאוכלוסיות נוספות.

אחת המשמעויות האפשריות של הממצאים היא שההתמודדות עם דימויי גוף ברשת לא חייבת להסתכם בניסיון לצמצם את החשיפה אליהם. אפשר גם לנסות לשנות את הדרך שבה אנחנו מפרשים את המסרים שמאחוריהם. במקום לומר לילדים או למתבגרים רק "אל תאמינו למה שאתם רואים ברשת", אפשר לעודד אותם לשאול שאלות אחרות: למה דווקא הגוף הזה מוצג כאידיאלי, מי קובע מה נחשב גוף יפה, אילו אינטרסים יכולים להיות מאחורי המסרים האלה, ומה המחיר של הניסיון להתאים את הגוף שלנו לסטנדרט מסוים.

חשוב לציין כי המחקר עצמו לא בדק ילדים או בני נוער. המשתתפות היו נשים צעירות בגילי 18 עד 35, ולכן השאלה אם גישה דומה יכולה להשפיע גם על ילדים ומתבגרים עדיין דורשת בדיקה במחקרים ייעודיים. בנוסף, הניסוי בדק תגובה מיידית לחשיפה קצרה יחסית, ולא את ההשפעה של שימוש ממושך ברשתות החברתיות לאורך זמן.

המחקר מצטרף למחקרים קודמים שעסקו בהשפעתם של דימויי גוף ברשתות החברתיות ובאפשרות לפתח חשיבה ביקורתית כלפי אידיאל הרזון. מחקרים קודמים הציעו כי ביקורת פעילה על אידיאל הרזון יכולה להפחית את הלחץ להתאים אליו ואת ההפנמה שלו, ואף לשפר מדדים מסוימים של הערכה עצמית.

בסופו של דבר, הדבר החשוב ביותר הוא לא רק מה קורה אחרי שמופיעה עוד תמונה של גוף רזה על המסך, אלא מה שקורה רגע קודם לכן. בעולם שבו קשה למנוע לחלוטין חשיפה לדימויי גוף ברשת, ייתכן שגם הדרך שבה אנחנו מלמדים את עצמנו לחשוב עליהם יכולה להשפיע על האופן שבו הם מתקבלים.