"אני נותנת לתלמידים שלי לעשות מה שהם רוצים בכיתה"
אחרי כמעט עשור בהוראה, מחנך מביע משאלה פשוטה אך עמוקה: שהורים יתעניינו קודם כל בערכים שילדיהם מפגינים – לא בציונים. הוא משתף פוסט מרגש של מחנכת שמדגישה גמישות ואנושיות בתוך מערכת נוקשה. החלום שלו הוא לגדל דור של אנשים רגישים ומכילים – לא רק תלמידים ממושמעים
תמיד כמחנך היה לי חלום. להגיע ליום הורים ובו השאלות הראשונות והעיקריות שההורים ישאלו אותי לא יהיו קשורות דווקא לציונים של הילדים שלהם במתמטיקה ואנגלית אלא לנושאים "קצת" יותר חשובים כמו למשל: אכפתיות, הכלה וראיית האחר.
עוד מעט אני סוגר עשור כמחנך במשרד החינוך ונדמה לי שאני יכול לספור על יד אחת את ההורים ששאלו אותי ישר על ההתחלה אם בכלל: "תגיד, הבן שלי מקפיד להרים כיסא בסוף יום הלימודים בשביל שיהיה יותר קל למנקה?" - שאלה כל כך פשוטה, קטנה ובכל זאת כל כך גדולה ומשמעותית.
ואז ראיתי פוסט נהדר של המחנכת צביה מורגנשטרן, והוא נראה לי כל כך מקסים שכדאי לכל מחנך ומחנכת להקריא אותו ביום הראשון ללימודים, שבו המחנך פוגש את הורי התלמידים ומשתף אותם ביעדים ובמטרות השנתיות שלו.
וכך כותבת צביה:
"בכיתה שלי (כיתה ב') אני מרשה לילדים לשבת על יד החברים שלהם, אני גם מרשה לצאת לשירותים אפילו שלפני רגע היתה הפסקה, אני מרשה לקחת דברים מהארון בכיתה בידיעה שהם שומרים על הסדר, נאי מרשה לשאול ממני עיפרון למי ששכח את הקלמר בבית (כי אני מאמינה שהילד/ה באמת לא מוצא עכשיו עיפרון), אני מסכימה לדחות 'מבדק' כי לילד לא היה זמן להתכונן. אני מסכימה להאריך קצת הפסקה כי התפתח משחק כל כך יפה, מרשה לילדים לגזור תמונות מז'ורנאלים ולתלות אותם על קיר הכיתה כי בעיניהם זה יפה, מרשה לבקש ממני להקריא סיפור - גם כשהם כבר ב"ה יודעים לקרוא ופשוט בא להם רגע לא להתאמץ, אני מרשה לדלג על שאלות חופרות בספר חשבון, מרשה להתקרב ולשבת מול הלוח כשרוצים להעתיק מקרוב, מרשה לשבת על השטיח ואפילו להתגלגל בין מילוי כל התשובות בדף העבודה. אני מרשה לקחת קופסא כדי להכין בית לחילזון שמצאו עד שישחררו אותו בסוף היום, מרשה לבקש שנכין תה ביום חורפי ולא רק כשכואבת הבטן, מרשה לילד שבכה בבוקר להתקשר לאמא לספר לה שעכשיו הכל בסדר, מרשה לאחר לשיעור כי עזרו לילד אחר למצוא דבר שאיבד.
ולמה זה חשוב לי? כי חשוב לי להשתדל להזכיר לילדים שלפני שהם ב'מערכת' הם בני אדם. שאם מי מתלמידיי יהיה פקיד שומה של ארנונה, ויקבל אותי אחרי שחיכיתי שעה וחצי בתור, הוא לא יגיד לי שבגלל שבצילום של חוזה השכירות מחוקה חצי מילה –'אז אין מה לעשות' ו'תבואי פעם נוספת'. ושאם הם יהיו פקידים בתמ"ת, הם לא יחזירו מסמכים כי 'הצילום קצת מטושטש', ואם הם יהיו מנהלי כוח אדם בקופת חולים לא יתנו תור לפרוצדורות מלחיצות לרק עוד ארבעה חודשים, ואם יהיו רופאים שמבינים שעומד מולם מקרה כואב של לידה שקטה, הם ידאגו שהתהליך המייסר יתבצע במהירות ולא בעכבה פרוצדורלית של כמה ימים. ואם הם יהיו פקידים במשרד השיכון שלא מסתפקים בתעודת זהות בה כתוב 'גרושה' וידרשו גם תעודת גירושין, הם לא יאמרו 'מה אין לך את זה עליך?!' ו'לא , אין כאן אינטרנט (אלק) שנוכל לתת לך להדפיס משם'. ואם מישהי תהיה מוכרת בחנות צעצועי ילדים ענקית, ואיזו אמא תשאל היכן השירותים כי הילדה בת השלוש פתאום צריכה - היא לא תענה לה ש'אין כאן שירותים' (אלק), ו'תלכי לקניון ממול'. ואם אחת מתלמידותיי תהיה 'בוסית' בחנות סטוק ענקית ותראה אישה בהריון שמבקשת שירותים – ואחת המוכרות כן מראה לה היכן השירותים במחסן, אחרי ששאר המוכרים אמרו ש'מצטערים אין' - היא לא תצעק עליה ותבייש אותה לעיני כל הקונים.
אני מקווה כמובן שכל תלמידי יבחרו רק בעיסוק שנעים להם ומקדם ומוביל את החברה, אבל פשוט כבר התעייפתי ממפגש עם אנשים טכנוקרטיים, וכל כך מקווה להצמיח בע"ה דור של מענטשים, שמרגישים את הלב פועם, ולא אנשים שננעלו, אולי שלא מרצונם, בסגידה ל'תפעול המערכת'.
מובן שהמקרים מוכרים מכלי ראשון".
הלוואי שהפוסט הזה יעבור כמו אש מתלקחת בקבוצות הווטסאפ של ההורים והלוואי שהוא יהיה כמעין מגדלור לדברים החשובים שההורים מצפים מהמחנכים והמחנכות של הילדים שלהם להקנות ולהטמיע בהם, כי אלה הדברים החשובים יותר.