"מאז ה-7 באוקטובר ילדים בעוטף לא חזרו לעצמם"

בכיתה ממוצעת בישראל יש ילדים שמתמודדים עם הפרעות קשב, קשיי למידה וקשיים רגשיים. לדברי דוידי אורי, פסיכולוג חינוכי ומייסד ומנכ"ל עמותת מרכז מרחב, מאז ה-7 באוקטובר מספר הילדים הזקוקים למענה כזה גדל משמעותית, במיוחד בעוטף עזה.

מרכז מרחב הוקם ב-2012 על ידי אנשי חינוך וטיפול, שזיהו קשיים באקלים הבית-ספרי, בלמידה ובוויסות. המטרה הייתה להחזיר את בתי הספר למטרה רחבה יותר: פיתוח אישיות עצמאית וערכית. "יש מינוח כזה שנקרא ילדי חרצית וילדי סחלב", אומר אורי. "ילדי חרצית יגדלו בכל מזג אוויר. הם יסתדרו. ילדי סחלב צריכים את האור, החום הנכונים להם".

לדבריו, בכל כיתה יש בין 10 ל-12 ילדים שמתמודדים עם קושי משמעותי. "לא מעט פעמים המערכת מסלילה אותם לחוסר אונים נרכש", הוא אומר. "גם אם יתאמצו מאוד, אין להם סיכוי לעמוד בתנאי המערכת".

בבתי הספר שבהם פועלת התוכנית מוקמים חדרי עבודה. הילדים יוצאים אליהם במהלך יום הלימודים, מקבלים תוכנית אישית ומשתתפים גם בפעילות קבוצתית. "מלמדים אותם שליטה באימפולסיביות, בהבנת סיטואציות", מספר אורי. "זה לא חוג. זה הדבר הכי חשוב שהוא צריך ללמוד, לא פחות משיעור אנגלית".

לדברי אורי, המלחמה החריפה את הקשיים של ילדים ברחבי הארץ, ובעוטף עזה נוצר מצב מורכב במיוחד. "החוסן שלנו בנוי על שגרה", הוא אומר. "ב-7 באוקטובר הם רצו למלונות". דווקא בתקופה הזאת, הוא אומר, ילדים חיפשו את המוכר והקבוע. "מישהו אמר לי שמה שילדים הכי מחפשים זה שיעורי בית במתמטיקה".

אלא שבעוטף, לא כל הילדים מסוגלים לחזור לשגרה. "מצד אחד יש המון אנשים שרוצים לחזור לשגרה, מצד שני, יש ילדים שעוד מרטיבים בלילה, שמתעוררים בלילות ומשפחות שלא חזרו לתפקד". במרכז מרחב מנסים לאפשר לשני הדברים לקרות במקביל: לחזור לשגרה, אך לתת לילדים שלא מסוגלים לעשות זאת את הזמן והקצב שלהם. לדבריו, אחרי ההתקפות באיראן הגיע למרכז ילד שלא הסכים לצאת מהמיטה. הוא הסכים להגיע רק למרחב, שם עבדו עם מכונות תפירה, נגרות, קליעת סלים ויצירה. "לא מעט פעמים ילדים שעברו פוסט-טראומה ונמצאים במצב חוסר אונים בטוחים שלא משנה מה יעשו, זה לא יעזור", אומר אורי. "אנחנו רוצים לתת לילדים האלה תחושה שכשהם מתאמצים ויוצאים מהמיטה, יש לזה תועלת". לדבריו, העשייה מאפשרת לילדים לחוות הצלחה. "אנחנו נותנים לכל אחד את הזמן שלו לחזור לתפקוד. קודם דרך עשייה ואחר כך לימודי וחברתי".

בעוטף, לדבריו, מספר הילדים הזקוקים למענה כזה עלה מ-10 ילדים בכיתה ל-15 עד 20. "שם אנחנו בונים תוכניות יותר גדולות, כדי לנסות להחזיר את מי שאפשר למערכת של תפקוד". אחד המרכיבים המרכזיים במרחב הוא פרויקט אישי. כל ילד בוחר מה ליצור. זה יכול להיות נגרות, שזירה או קליעה. "הוא לומד גם ליצור וגם לתכנן", אומר אורי. "הוא לומד להתארגן ולהגיע לתוצר. יש גם פרויקטים קבוצתיים, כמו הקמת גינה. המטרה היא ללמוד לעבוד יחד ולהרגיש חלק מקבוצה. המרכיב הכי חשוב הוא להיות בחברה", אומר אורי. "להישען על חברה, משפחה וקהילה".

רעות יונג והדר שפרר, שתיהן מעלומים, מספרות על החיים מאז ה-7 באוקטובר ועל השינוי שהפעילות במרחב עשתה לילדיהן. יונג, דיאטנית ומדריכת פילאטיס, חיה בעלומים עם בעלה איל וארבעת ילדיהם. ב-7 באוקטובר היו בנם דניאל ואחותו התאומה תמר בני שש. "לפני ה-7 באוקטובר דניאל היה ילד שובב, פעלתן, שובה לב וחברותי", מספרת רעות. "קסם". באותו הבוקר המשפחה התעוררה ב-6:29. רעות אספה את הילדים לממ"ד, בעוד איל קיבל הודעות על מחבלים ויצא עם חבריו לכיתת הכוננות.

"ב-7:15 בערך אני מושיבה את הגדולים ומסבירה להם שיש אירוע מאוד חריג בקיבוץ", היא מספרת. "פה הבנתי את גודל הבהלה שלהם. מילדים פעלתנים, דעתנים וקולניים הם שתקו ובהו בתקרה". במהלך הבוקר נשמעו יריות, פיצוצים וצעקות מחוץ לבית. איל נפצע, אך המשפחה עדיין לא ידעה על כך. רק בסביבות 13:00 הגיעה אחות הקיבוץ ועדכנה את רעות כי איל נכבר נמצא בניתוח בסורוקה. "בזמן השהייה בממ"ד ראיתי בעיקר דאגה של דניאל לאבא שלו", היא מספרת. "פחד כזה שבחיים לא ראיתי בעיניים שלו". מאז דניאל מתמודד עם חרדה, טיקים והפרעת קשב שלא הייתה לפני כן. במסגרת המרחב הוא קיבל אפשרות לעבוד בידיים ולצאת מהלמידה הפורמלית. "בימים שיש לו פעילות במרחב, אפשר היה לראות שהוא שמח ללכת לבית הספר", מספרת רעות. "זה מאפשר לו אוויר לנשימה ושמישהו רואה אותו". משפחת יונג חזרה לעלומים באוגוסט 2024, אחרי 10 חודשי פינוי. "כולנו עדיין בתהליכים טיפוליים ועובדים על השיקום הנפשי שלנו", אומרת רעות. "בחרנו לחזור הביתה והילדים מאוד שמחים בבית".

גם הדר שפרר, אמא לשישה מעלומים, נעזרת במרחב עבור שניים מילדיה: דרור, בן תשע, והלל, בן 11. ב-7 באוקטובר שהתה המשפחה בממ"ד 14 שעות, כשהיא שומעת את היריות מחוץ לבית. לאחר מכן עברה לנתניה, וחזרה לעלומים כעבור עשרה וחצי חודשים. לדברי הדר, האירוע השפיע במיוחד על הלל. "הלל לא מוכן להיכנס לחדר עם החלון פתוח בערב", היא אומרת. "אם יוצאים החוצה בחושך, צריך לצאת איתו".

את המרחב הם פגשו בבית הספר. "המקום שנפתח נתן מקום לילדים את המלאכות הכי בסיסיות", היא אומרת. "כל ילד יכול ליצור ולא להיות בכיתה, במקום המלחיץ שדורש ממנו הישגיות". הלל יצר דמויות על עץ, ודרור יצר עבודות מצמר. לדברי הדר, הפעילות אפשרה להלל גם לבטא את מה שעובר עליו. "הוא בדרך כלל לא משתף כל כך", היא אומרת. "והעובדה שהוא יכול לספר מה עובר עליו, זה כבר משהו". ההשפעה ניכרת גם בבית. "אני רואה איך הילד שלי מגיע הביתה הרבה יותר רגוע והרבה יותר פנוי", מספרת הדר. "גם אם הוא לא מצליח לעשות מטלה לימודית, הוא מגיע לזה רגוע".

עבור ילדים שהמציאות שינתה את חייהם, החזרה לבית הספר אינה מסתכמת בישיבה בכיתה. לפעמים היא מתחילה דווקא בעשייה: בידיים שעובדות, בחומר שאפשר ליצור ממנו משהו ובתחושה שגם אחרי טראומה גדולה אפשר לעשות צעד נוסף קדימה.