"צריך לשים לב יותר לילדים שקטים, ש'כאילו' מסתדרים"
יש ילדים וילדות שנראים מבחוץ שקטים ו"זורמים", אבל בפנים סוחבים לבד פחדים, בדידות ותחושה שאף אחד לא ממש שם לב אליהם. השקט שלהם לפעמים מטעה - הוא לא סימן לרוגע, אלא דרך לנסות לא להכביד או לא להתבלט. דווקא הילדים האלה צריכים מאיתנו תשומת לב אמיתית, שיראו להם שיש להם מקום וקול שצריך להישמע

בשבועות האחרונים עלו לכותרות כמה מקרים קשים של מתבגרים שנשאו לבד, בשקט מוחלט, מצוקה חברתית עמוקה, עד לרגע שבו כבר לא יכלו לשאת אותה. המקרים האלה אינם רק מקרים אישיים, אלו מראות שמחייבות אותנו לשוב ולהביט בילדים ובנערים שבסביבתנו, לא רק באלה שצועקים את כאבם, אלא גם על אלה שאינם משמיעים קול כלל.
הילדים השקופים הם אלה שנמצאים בכיתה, במשפחה, בשכונה, ואף אחד לא כועס עליהם, לא דואג להם באופן מיוחד, לא מוטרד מהתנהגותם. הם בדרך כלל מסתדרים, נראים כאילו הם זורמים, ולעיתים קרובות נדמה שהם אינם זקוקים לדבר. אלא שהשקט הזה הוא לפעמים לא שקט המבטא שלווה, אלא שקט שמצטבר שכבה על גבי שכבה ומבטא פחד, רגישות יתר, אי שייכות או ניסיון מתמשך לא להכביד על אחרים.
הפילוסוף מרטין בובר כתב כי הקשר האמיתי נולד כאשר אדם רואה את האחר כ"אתה", מישהו שיש לו עולם פנימי מלא עם עומק וחיים פנימיים, ולא צל של מישהו אחר, שלוחה או פונקציה. הילדים השקופים זקוקים מאיתנו, המבוגרים, בדיוק למבט הזה שרואה אותם מבעד לשקט. שמבין שהשקט שלהם הוא שפה, ושיש להקשיב לה, לפענח אותה, ולהבין את סימניה.
מה קורה לנפש כשהקול נעלם?
שקיפות אינה מתחילה ברגע אחד. היא נרקמת לאורך שנים. לפעמים זה ילד רגיש מאוד שחושש להיפגע בגלל טמפרמנט כזה או חוויות חברתיות קשות, לפעמים זה ילד שחווה עומס רגשי בבית ולמד לא להכביד. לפעמים זו ביישנות, ולפעמים זו חרדה חברתית שיוצרת הימנעות.
דוגמה אחת לאיך מתפתחת שקיפות כזאת מספק דונלד ויניקוט כשהוא מתאר את ה-False Self, מצב שבו הילד לומד לייצר גרסה "נוחה" של עצמו, כזו שמתאימה לציפיות של הסביבה. כאשר הילד חוזר שוב ושוב להתנהגות שבה הוא מסתיר חלקים מעצמו כדי לרצות, לא להפריע או לא לאכזב, משהו בנפש מתחיל להתכווץ. מה שמתחיל כהתאמה חברתית או ויתור למען הקשר, הופך עם השנים לדפוס נפשי עמוק שבו הילד מפסיק לחפש את הקול שלו כי הוא שוכח שיש לו קול.
תהיה הסיבה לשקיפותו של הילד אשר תהיה, כאשר קול אינו נשמע לאורך זמן, הוא אינו רק מושתק כלפי חוץ, הוא נחלש גם כלפי פנים. לנפש יש מנגנון עדין של בניית זהות: מחשבה שמתבטאת, דעה שנאמרת, רצון. בלי הביטויים האלה, הנפש לא יכולה להכיר את עצמה. הפידבק מהסביבה החיצונית מאפשר התפתחות וגדילה. וכך הילד לא רק שאינו נראה, הוא גם מפסיק לראות את עצמו.
כאשר ילד אינו אומר מה הוא רוצה, אינו מתנגד, ואינו מתבטא, מתרחש תהליך של התכווצות פנימית. העולם החברתי הוא המרחב שבו ילדים לומדים מי הם. הם רואים את עצמם בעיניים של אחרים. ילד שקוף לא חווה את זה. בלי משוב מהעולם, הזהות נבנית על יסודות רופפים.
הפסיכולוג דניאל סטרן כתב שהורה או כל דמות מטפלת או חינוכית, הוא כמו מראה שמחזירה לילד את עצמו בצורה שהוא מסוגל לשאת. אם הילד כמעט אף פעם לא מקבל מראה כזאת, אם אין מי שאומר לו "אני רואה אותך", חלקים מהנפש נותרים ללא עדות.
כאשר אין עדות, מתפתחת חוויה של חוסר ממשות. ילד שקוף יושב לצד חבריו, אבל מרגיש כאילו הוא נמצא מאחורי זכוכית. מצבים חברתיים ובין אישיים הופכים למאמץ קוגניטיבי, שמציפים, מלחיצים ויוצרים חרדה, ולכן הוא מפסיק לנסות. הילד נראה שקט מבחוץ, אבל בפנים הוא עשוי לשאת מחשבות קשות על ערכו, על שייכותו, על מקומו.
למה כל כך קשה לראות ילדים שקופים?
בתי הספר עמוסים, ואף שישנם מורים רגישים ואכפתיים, לפעמים הטיפול באופן טבעי הוא קודם כל בילדים שמרעישים, שמפריעים לאחרים, ושזקוקים לגבולות. הילדים השקטים לא דורשים דבר. הם לא מציפים את הסביבה, ולא מפריעים לאיש, ולכן גם לא תמיד מקבלים מספיק התייחסות, גם אם הכוונה היא טובה.
גם בחיי המשפחה, השקט לפעמים נוח. אין ויכוחים, אין התנגדות, אין דרמה. נדמה שהכול בסך הכל בסדר, אבל מתחת לזה, יש לפעמים מצוקה. הוגת הדעות סימון וייל כתבה: "תשומת לב היא הצורך האנושי העמוק ביותר". ילד שקוף שגדל בלי מספיק תשומת לב, אינו לומד שהוא ראוי לה. ילד שלא חווה עצמו כראוי לתשומת לב והתייחסות ביום יום, עשוי להאמין שגם הכאב שלו אינו ראוי להיראות.
עם השנים, הילד השקט עשוי לפתח חוויית עצמי מפוצלת: החוץ נראה בסדר, שקט, מסתדר. הפנים מתכווץ, מוותר, מפחד לבלוט. הדפוס הזה עלול להוביל לביישנות קיצונית, חרדה חברתית, דימוי עצמי נמוך ותחושה של תלישות והיעדר שייכות. בגיל ההתבגרות, כשהזהות אמורה להתגבש, השקיפות הופכת למחסום ממשי. בלי אפשרות "להישמע", אין דרך לנפש לסמן גבולות, רצונות ושאיפות.
הבדידות של ילדים שקופים אינה רועשת. היא חרישית, מתמשכת, כזו שנמשכת שנים עד שיום אחד היא עלולה להפוך גדולה מדי עבור הילד לשאת. כאשר ילד מרגיש שאין מי שיראה אותו, הוא עלול לאבד גם את היכולת לבקש עזרה בזמן.
מה צריך ילד שקוף?
ילדים שקופים צריכים סביבם מבוגרים שיוכלו לקרוא את הצורך שלהם בניראות והכרה גם כשהם לא פונים אליהם לבקש עזרה, למבוגרים שיודעים להתקרב בעדינות, בלי להרתיע, לשאול בלי לחקור, להתעניין בלי להציף. לא נדרשת מהמבוגרים פעולה דרמטית, אלא בעיקר מבט, הקשבה, ויצירת רגעים קטנים שבהם הילד לומד מחדש: יש לי מקום. יש לי קול. הוא עדיין בתוכי. ולפעמים - וזה כוחו של טיפול, של קשר, או של דמות אחת משמעותית - הקול של הילד השקוף בהחלט יכול בהדרגה לחזור ולקבל ממשות.
הנה כמה דרכים קטנות שיכולות לסייע לילדים שקופים להרגיש נראים:
יוזמות קטנות: כל יוזמה כזאת היא פתח לעולמם הפנימי שהוא עשיר ונהדר אך חבוי פנימה. תוכלו להביט בהם ולנסות להבין מה הם אוהבים לעשות, על מה הם מדברים, איפה מתבטאות התשוקה והיצירתיות שלהם? אם אתם מבינים משהו על עולמם הפנימי, צרו עימם קשר דרכו. עודדו אותם לחוש, לראות, לעשות ולגעת בכל העולמות שהם סקרנים כלפיהם, ותנו להם להכניס גם אתכם לאותם עולמות. כך תעצימו אותם וגם תהיו שותפים.
שאלות: תוכלו לשאול אותם שאלות בנושאים שהם אוהבים לדבר עליהם. איזה דמות אתה אוהב בסדרה הזאת, מה בא לך לעשות באופן קבוע איתי, ספר לי מה ציירת פה, איזה משחק אפשר לשחק יחד. אם הם מספרים משהו על חייהם היצמדו לסיפור שלהם, הקשיבו והתעניינו. הכניסו פחות את הסיפור או הדעה שלכם ותנו להם הרבה מקום. עבור ילדים כאלה הבית לפעמים הוא המקום היחיד שבו הם יכולים לבוא לידי ביטוי מלא.
הדגישו תכונות שלהם שאתם אוהבים: ספרו להם איך אתם חווים אותם באופן שיעצים אותם. למשל: "אני רואה שאתה מאוד משקיע בהתנדבות עם הקשישים וזה מרגש אותי", "אני רואה כמה אתה מתאמץ בלימודים", "אני שם לב כמה האחים שלך חשובים לך".
תוכלו לאפשר מרחבי יצירה, טבע או קשר עם בעלי חיים: "מרחבים כאלה יכולים לפתוח את הנפש והלב, לעורר רוגע וסקרנות ולחבר לסביבה. הזמינו אותם לטיולים משותפים, שהו ביחד בחוץ, אמצו חיה קטנה או גדולה אם זה מתאפשר, בקרו יחד במקומות מעניינים ומרחיבי דעת. פנו להם זמן וקשב גם אם הם לא מבקשים זאת או קצת מתחמקים.
מתוך המסע הטיפולי שאני עוברת עם ילדים שקופים או ביישנים בקליניקה, כתבתי את הדמות של מאיה - גיבורת הספר החדש "בינתיים", שגם היא ילדה שחווה את העולם מרחוק, בשקט ובהימנעות מדברים שהיא כל כך רוצה לעשות אך חוששת. המסע שלה נותן קול לילדים שקופים או ביישנים, ומזכיר כמה כוח פנימי יש לעיתים לילדים להתגבר על מחסומים פנימיים ולפרוץ קדימה, כשיש לידם מבוגר שרואה אותם ומאמין בהם.
אסנת גרתי היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער, מחברת הספר "בינתיים" לילדים ונוער המספר על מאיה, נערה עם קשיים חברתיים שמנצחת את המחסומים ופורצת קדימה.