עם החזרה ללימודים: איך תבנו שגרה לילדי הקשב?

החגים הסתיימו, הסוכה בקרוב תחזור למחסן, וכולם מסביב מדברים בערגה על "החזרה המיוחלת לשגרה". אבל עבור משפחות שבהן לילדים להורים יש הפרעת קשב, המילה "שגרה" לא תמיד מביאה איתה אנחת רווחה, חיוך או דופמין. עבורם שגרה נתפסת לפעמים כסוג של כלא, כמשהו משעמם, מונוטוני ומלא בחוקים. אז איך מייצרים יציבות וביטחון בלי להפוך את הבית למחנה טירונות? הדרך היא לא לוותר על סדר יום, אלא לשנות לחלוטין את הדרך שבה אנחנו מגדירים אותו. לעבור מרשימות לשיטת "העוגנים הגמישים".

כמעט כל הניסיונות לבניית שגרה נראים ככה: אנחנו מכינים בסופ"ש טבלה עם מדבקות בשעות מוגדרות כמו 7:00 קמים, 7:15 מצחצחים שיניים, 7:30 אוכלים, ועד יום שלישי בבוקר הטבלה הזו כבר מרוחה בשוקולד וכל הבית בצעקות. הסיבה? מוח עם הפרעת קשב זקוק לגירויים, לגמישות ולתחושת בחירה. אם הוא נתקל בלו"ז קשיח, המנגנון הטבעי שלו מגיב בהתנגדות. בנוסף, קשיי התארגנות וניהול זמן הופכים כל עמידה בזמנים מדויקים למקום של תסכול ולתחושת כישלון גם של הילד וגם של ההורה.

מה כן עובד? מפרקים את הלחץ בשיטת העוגנים הגמישים. במקום לנסות לנהל כל דקה ביום, מתמקדים בשישה עד שמונה עוגנים קבועים בלבד. עוגן הוא נקודת אחיזה ביום שיש אותה תמיד, אך הזמן והדרך להגיע אליה נשארים גמישים.

קבלו את הדגשים החשובים לבניית סדר יום שעובד:

מגדירים רצף ולא שעות: במקום להגיד שבשעה 16:30 מכינים שיעורים, מגדירים סדר פעולות שאינו תחום בזמנים. למשל: חוזרים מהמסגרת ואז אוכלים משהו ואז נחים חצי שעה ולאחר מכן מכינים שיעורים. המוח מגיב הרבה יותר טוב לרצף סיבתי של אחרי X מגיע Y, מאשר לשעון מעורר שמלחיץ אותו.

מייצרים מספר אפשרויות כדי להעצים תחושת שליטה: ילדים שונאים שקובעים להם, אך אוהבים לבחור. לכן מומלץ לתת לילד לבחור את הדרך שבה הוא מגיע לעוגן. למשל: "מתי אתה מעדיף להתקלח? לפני ארוחת הערב או אחריה?", או "אתה רוצה להתחיל משיעורי בית בחשבון או בעברית?". הבחירה הקטנה הזו מעבירה את הילד ממצב של מגיב להוראות למצב של מנהל את האירוע.

מקטינים את מוקדי החיכוך בבוקר: מעבירים כמה שיותר החלטות שניתן לערב קודם:

• מכינים את הבגדים והתיק ביחד בערב.
• מחליטים מראש מה אוכלים בבוקר.
• משאירים בבוקר אך ורק את עוגני החובה (צחצוח, לבוש, יציאה).

משאירים ספונטניות: שגרה טובה היא שגרה שיש בה חורים מתוכננים, ולכן מגדירים בלו"ז זמן חופשי ללא מסכים או זמן בונוס שבו הילד יכול לעשות מה שבא לו, בלי שאומרים לו מה לעשות.

זוכרים שגמישות היא חלק מהשיטה: אם קרה שיום אחד הכל יצא משליטה והלו"ז לא הצליח זה בסדר גמור. פשוט חוזרים לעוגן הבא. למשל: ארוחת ערב וממשיכים.

חשוב להבין ששגרה עבור ילדים ומבוגרים עם הפרעת קשב היא לא יכולה להיות מטרה קשוחה, אלא כלי שנועד להקל על החיים. כשעוברים מחינוך של משמעת דרך חוקים לתמיכה דרך עוגנים, הבית נרגע והלחץ יורד.