"האבא נפל ב-7 באוקטובר, ומאז כל ילד צריך משהו אחר"

ב-7 באוקטובר 2023 נעם, שהייתה באותם ימים בת 10 וחצי, פתחה את הדלת לאנשים שהגיעו לבשר על מותו של אביה. אמה, טל, שהייתה במרתף, עלתה כעבור שניות אחדות והבינה מיד את משמעות הביקור. "מהר מאוד אמרתי לעצמי: 'נהרסו לי החיים, אבל אני חייבת לשמור על הילדים'”, היא מספרת בשיחה עם mako.

חן נחמיאס, לוחם וצלף ביחידה המיוחדת ללוחמה בטרור, נהרג בגיל 43 בקרב עם מחבלים בכניסה לשדרות. הוא הניח אחריו את טל ואת ארבעת ילדיהם: נעם שכיום בת 13.5, אלון בן ה-10, אורי בן ה-6 ובר בת ה-4. למרות ההיעדרויות הרבות שדרש תפקידו, חן היה אב נוכח מאוד. "הוא אהב גני שעשועים, טיולים בטבע, משחקי הישרדות וכדורגל", מספרת טל. "הוא היה נכנס הביתה, ועוד לפני שבדק מה קורה אמר 'יאללה, בואו, יוצאים'".

לדברי טל, כל ילד עשוי להגיב אחרת, בהתאם לגילו, לאופיו, למידת ההבנה שלו ולצרכיו. נעם התקשתה לשהות בבית המלא במנחמים והעדיפה לברוח לביתם של חברים קרובים. אלון, שהיה בן 6.5, הגיב באופן כמעט הפוך. "כל מה שעשה לאלון טוב עשה לנועם לא טוב", מתארת טל. "אלון בהתחלה לא הבין מה קרה. הוא נהנה מכך שאנשים הגיעו, מכדורגלנים שבאו לבקר ומהמתנות. נעם הסתגרה ולאט לאט משכה את עצמה למעלה, ואילו אצל אלון רק בהמשך הוא התחיל להבין את משמעות האובדן". אורי היה אז בן שלוש וחצי, כך שלדברי טל "הוא לא היה מספיק גדול בשביל להבין ולא מספיק קטן בשביל לא להבין”.

בר, שהייתה רק בת שנה וחצי, עדיין לא ידעה לשאול. טל השתדלה לשמור עבורה על שגרה ולשלוח אותה בכל בוקר לגן. קשה לדעת מה היא זוכרת מאביה, אך לעתים הזיכרון מתגלה דווקא בהתנהגות. "פעם הגיע אלינו חבר עם זקן, והיא ממש התמגנטה אליו”, מספרת טל. "לרגע היה נדמה שהיא מתרגשת, ואז היא הבינה שזה לא חן ונעשתה עצובה".

מבחינת טל, גם כשהילדים שאולים שאלות קשות חשוב לא להשאיר את הילד לבדו מול מידע חלקי או לא ברור. "אין דבר מפחיד יותר בעיניי לילדים ממידע שהם לא מבינים או מבינים לא נכון בלי שמבוגר תיווך להם אותו”, היא אומרת. "בשיחות כאלה אני מציעה להחזיר את הכדור לילד: הילד שאל שאלה, לפני שממהרים לענות, אפשר לשאול אותו בעדינות 'מה אתה חושב? לא כדי להתחמק מתשובה. נסו להבין מה מעסיק אותו ומה הוא כבר יודע, ואז לענות תשובה שתתאים לשלב שבו הוא נמצא. אם לא יודעים את התשובה, אפשר לומר 'אני לא יודעת אבל אבדוק', וחשוב לחזור אליו בהמשך".

לדבריה, כשילדים לא מקבלים הסבר, הם משלימים את החסר בדמיון, שלפעמים יותר מפחיד מהמציאות". כך נהגה טל כאשר אורי התעקש לראות את הקבר של אביו. במקום לפסול מיד את הבקשה, טל ניסתה להבין מה עומד מאחוריה. "הבנתי שעד שהוא לא יראה את זה בעיניים, הוא לא יצליח לתפוס את המציאות וזה לא ישחרר אותו”. כשהגיעו לבית העלמין, הוא ניסה להזיז את המצבה ושאל: "אם אני אזיז אותה, אז הוא פה מתחת?". "התגובה הזאת ממחישה את הצורך של ילדים צעירים בהסברים פשוטים ומוחשיים. ביטויים עמומים כמו הלך או נמצא במקום טוב יותר עלולים לבלבל אותם.

לעתים חרדה של ילד מופיעה בדרך שאינה נראית קשורה לאובדן. אצל אחד הילדים, למשל, היא התעוררה סביב מצבים הקשורים לכסף, מספרת טל. רק לאחר שהיא שאלה מה מטריד אותו, התברר ההיגיון שנוצר במחשבתו: אמא אינה עובדת ולכן אולי אין למשפחה די כסף.

לאחר שטל הסבירה שהמשפחה אינה נמצאת במצוקה כלכלית, החרדה נרגעה. "לפעמים אין לנו מושג לאן המחשבות שלהם הגיעו", היא אומרת. "כשעוצרים, שואלים ומסבירים, משהו שנראה נורא יכול להיפתר בתוך עשר שניות". אצל ילד אחר במשפחה החרדה התגלתה ברגעים שבהם ראה את אמו מתרחקת ממנו, אפילו לזמן קצר. רק לאחר כמה מקרים דומים התברר שהוא חשש שיהיה לה קשה מדי ושהיא לא תחזור. "ברגע שהבנתי על מה זה יושב, כל המקרים התחברו", מספרת טל. "אין כלל אצבע. צריך כל הזמן לנסות להבין מה עובר להם בראש".

טל משתדלת לתת לילדים בחירה ככל האפשר: אם להשתתף בטקס, אם להגיע לבית העלמין ואם ירצו שידברו על אביהם בכיתה. מה שמתאים לילד אחד אינו מתאים בהכרח לאחיו, ומה שמתאים היום עשוי שלא להתאים בעוד שנה. גם למערכת החינוך יש תפקיד משמעותי. לדבריה, "חשוב שאנשי הצוות יכירו את הילד ואת משפחתו, יתכוננו מראש לתאריכים רגישים ובהם ה-7 באוקטובר, יום הזיכרון, יום המשפחה ויום הולדתו של ההורה שמת, ויבדקו עם המשפחה כיצד נכון לפעול. אמפתיה אינה רחמנות. ילדים רוצים שיראו אותם אך בדרך כלל אינם רוצים שכל הסביבה תגדיר אותם רק באמצעות האובדן". טל עצמה איבדה את אביה, חלל צה״ל, כשהייתה בת שנתיים. לפעמים היא אומרת לחברותיה האלמנות שהיא "הגיעה למבחן עם התשובות", וכי החוויה שלה כילדה מסייעת לה לזהות את פחדיהם של ילדיה ולהבין מה הם צריכים. ובתוך על זה היא נאחזת גם בתקווה. "ילדים שאיבדו הורה יכולים לגדול ולהיות מבוגרים שמחים, מתפקדים ומאושרים. צריך לזכור את זה", היא אומרת.

בתוך המציאות שנכפתה עליה, טל ממשיכה לראות כל אחד מארבעת ילדיה כעולם שלם. היא מקשיבה, שואלת, בודקת, משנה כיוון כשצריך ומנסה להעניק לכל אחד בדיוק את מה שהוא זקוק לו. אולי זו אמהות יוצאת דופן במובן העמוק ביותר: לא לתקן את מה שאי אפשר לתקן, אלא להחזיק כל ילד באהבה, בדרכו שלו, ולאפשר לו לצמוח לצד הכאב.

הכותבת היא יוצרת תוכן חינוכי לילדים, בעלת B.A בעבודה סוציאלית, מנגישה נושאים מורכבים לילדים