בן שנתיים על המדפסת, בת תשע צועקת בזום, ואת אמורה לעבוד

בשמונה בבוקר התקבל העדכון מפיקוד העורף: "משעה 12:00 חוזרים לפעילות כמעט מלאה". במקביל הגיעה התראה מוואטסאפ הכיתתי בחטיבה: "קישור לזום, חובה נוכחות". אלא שהייתה גם התראה מהמציאות: בן שנתיים בבית. ביד אחת בננה, ביד השנייה שלט, והוא מסתכל עלייך במבט של "הולך להיות מאוד כיף איתי".

ואת? מנסה לשכנע את עצמך שאת "כוח עבודה חיוני", בזמן שבפועל את מפעילה פעוטון מאולתר בבית, עם שעות פעילות 24/7 ללא הפסקות.

כי המדינה ציפתה שכבר נתרגל. אחרי הכל, היו לה שבע שנים של משברים ומלחמות להבין ששום דבר כאן לא הגיוני ולא אפקטיבי. אבל היא בשלה: מכריזה שחוזרים לעבוד, רק בלי הילדים במסגרות. תסתדרו.

וכולנו כאן כמו עכברים בניסוי מעבדה. רק שבמעבדה יש שקט. במעבדה אין ילד בן שש עם שיעור אחד בזום ביום, לא באמת שיעור, יותר מפגש חברתי בצעקות, שבו המורה שולחת קישור, מתנצלת מראש שהיא לא בטוחה מתי תצליח לעלות בעצמה כי גם לה יש ילדים בבית, ואז, כשהיא כבר מתחברת, היא בגדול מנסה לשאול את הילדים לשלומם, בזמן שהכיתה מנהלת תחרות מי מצא פילטר יותר מביך.

הגדול בן 12? שש שעות רצוף בזום, נוכחות חובה ומצלמה פתוחה. ובין מתמטיקה לאנגלית ולתנ"ך מצפים ממנו גם "לזרוק עין על הקטן". כלומר, להיות חצי תלמיד חטיבה חצי מטפלת במעון. כי ברור שילד שמנסה לשרוד יום לימודים דיגיטלי אמור גם לשמור על בן השנתיים, שתוהה את דרכו בבית ומחפש איפה הוא עוד לא עשה מספיק נזק או גרם לעצמו למות.

הבת בת תשע והבן בן שש? שיעור אחד ביום. לא כדי ללמוד, חלילה. כדי להוכיח שהמערכת "עובדת". חצי שעה שבה כולם צועקים על כולם, וההורים הופכים לטכנאי תמיכה בקווי חירום: "תכבי ותדליקי", "תסגרי את המיקרופון", "מי הדליק שוב את הרמקולים?", "לא, זה לא כפתור יציאה, זה כפתור שיתוף מסך!", "למה רואים לי את הוואטסאפ של העבודה?!"

מלחמת המסכים

ועוד לא הזכרנו את ניהול המסכים. כי הרי ברור שאחרי שבע שנים של כאוס לכל משפחה יש ארבעה מחשבים חדשים, טאבלט, ולכל ילד חבילת אינטרנט שמסוגלת להחזיק ארבע שיחות וידאו במקביל בלי לקרוס.

בפועל: אנחנו מנסים להקים לתחייה לפטופים ישנים שזרוקים בבית מאז 2014, מתפללים שהמטען שלהם עדיין קיים, ומגלים שלפחות שני מכשירים החליטו בדיוק עכשיו לעשות "עדכון מערכת" שנמשך שעה וחצי.

וכשאין מספיק מסכים, מתחיל השוק המשני. "אתה עם המחשב של אמא עד 10:00, בזמן שהיא בישיבה בזום דרך הטלפון שלה, ואז אתה עובר לטלפון, ואז אתה מחזיר לאחותך". זה פחות מערכת חינוך ויותר בורסה של מכשירים.

בקיצור, בואו נשכפל את כל הבעיות של מערכת החינוך, נוסיף להן את כל הבעיות של הבית, ונצפה שההורים ימשיכו לעבוד כאילו כלום.

תפנימו: אי אפשר לעבוד מבלי שמישהו ייפגע

אבל עזבו רגע את הכאוס הביתי. בואו נדבר על המילה הזאת, "פתיחת המשק". היא נשמעת מבוגרת, אחראית, כלכלית. כמו משהו שמניע את המדינה קדימה. רק שבמצב שבו אין מסגרות, פתיחת המשק היא בעצם פתיחת האבסורד: בין המעסיק שמבקש תפוקות, לבין הילד שטוען שהוא רעב למרות שסיימנו את ארוחת הבוקר לפני חצי שעה, לבין המדינה שמבקשת "לייצר רציפות תפקודית", לבין ההורה שמבקש, אם אפשר, חמש דקות בלי שמישהו יטפס עליו.

כנראה אף אחד לא גילה עדיין לסמוטריץ' שכשהמסגרות סגורות, תפוקת העבודה יורדת, גם אצל מי שלא נעדר רשמית. אנשים מנסים לעבוד בין לבין, בלילה, בפיצולים. זה מייצר שחיקה, טעויות ופערים. והפערים האלה נופלים במיוחד על משפחות שאין להן גיבוי: סבים, מרחב עבודה, ציוד. וזו פגיעה מצטברת, לא יום-יומיים של בלגן.

במילים אחרות: לכאורה, המשק נפתח. בפועל, כוח העבודה נשאר בבית, רק עם יותר אשמה. כי עכשיו זה לא "אני לא יכול לעבוד כי אין מסגרות", אלא "אני לא מצליח לעמוד ביעדים למרות שהמשק פתוח". אותו בלגן, עם תוספת ציפייה, לחץ ותחושת כישלון.

למה לא מוציאים את כולם לחופש וחלאס?

וכאן נכנסת השאלה המתבקשת: למה כל כך חשוב לא לקרוא לזה "חופש" במערכת החינוך? למה לא להגיד בפשטות: אין לימודים, אין מסגרות, נקודה?

יש מי שיטען, ובצדק, שהמערכת רוצה לשדר רציפות, לשמור על קשר עם הילדים, לתת איזו מסגרת רגשית. ויש מי שיגיד שלאף אחד אין אינטרס להכריז "חופש", כי זה נשמע כמו הודאה בכישלון. ובפועל, זה גם פותח דלת לשאלות של זכויות מורים, שכר, אחריות ושירות שהמדינה מחויבת לתת.

ובינתיים, אנחנו תקועים באמצע: לא באמת עובדים, לא באמת מלמדים, ולא באמת מגדלים ילדים. אנחנו מנהלים מערך לוגיסטי של מצלמות, פעילויות, מסעדנות, סבלנות והמון המון רגשות אשמה.

במשרד החינוך, כמובן, אוהבים את המילה "למידה". "למידה מרחוק" נשמע כמו משהו מרשים. נשמע כמו סטארטאפ. בפועל, זה יותר כמו "נוכחות מרחוק": מצלמים את הילדים כדי שיראו שהם שם, ושמים וי ליד תחושה שהמערכת לא קרסה.

ואז מגיע השר, ומספר שזה "נורא אפקטיבי". באמת? אפקטיבי למי? אפקטיבי לסטטיסטיקה? אפקטיבי למסרים? אפקטיבי לשקט התעשייתי? כי בבית, האפקט היחיד שאנחנו מרגישים הוא שהעצבים שלנו עובדים שעות נוספות, בלי תוספת שכר.

שבע שנים של "תסתדרו"

והכי מרגיז? שאנחנו כבר אמורים להיות מקצוענים. שבע שנים של "משבר אחרי משבר", כמו שאוהבים להגיד. כבר עברנו קורונה, סבבים, שיבושים, היברידי, זום, קפסולות, "כיתה בוואטסאפ". כלומר, אם זה היה פרויקט בחברה פרטית, היינו מצפים שבשלב הזה תהיה תשתית: ציוד, נהלים, תמיכה, פתרונות אמיתיים להורים עובדים. אבל איכשהו, בכל פעם אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה: קישור לזום, בוקר טוב, ותסתדרו.

הסיפור פה לא רק חינוכי, והוא לא רק תעסוקתי. הוא שאלה של מדיניות: האם אפשר להחזיר את המשק לעבוד בלי להחזיר את המשפחה לתפקד? האם אפשר לבקש מהורים להיות גם עובדים במשרה מלאה וגם צוות חינוך, טכנולוגיה ופסיכולוגיה בבית, ולהתפלא אחר כך שהתפוקה ירדה ושכולם עצבניים?

כי בסוף, "המשק" זה לא גרף. זה אנשים. זה הורים שמנסים להתרכז כשברקע ילד בוכה, וזה ילדים שמנסים להתרכז כשברקע הורה מתפרק.

ואולי הגיע הזמן לומר את האמת הלא נוחה: פתיחת המשק בלי מסגרות היא לא פתרון. היא תרגיל יחסי ציבור עם חובת נוכחות, בדיוק כמו הזום של הילדים. והשאלה היחידה שנשארת היא מי יודה ראשון במה שכולם יודעים: שאי אפשר לנהל מדינה על "תסתדרו", ואז להתפלא שכולם נשברים באמצע הדרך.