ילדים בלי ילדות: המחיר השקט של דור שלם

אנחנו מדברים לא מעט על זכויות הילד, אבל מתי לאחרונה שאלנו את עצמנו אם לילדים שלנו יש בכלל ילדות? במציאות שבה הם נדרשים להתמודד עם אזעקות, מסכים, חרדה חברתית ולחץ מתמיד להצליח, אולי הזכות הבסיסית ביותר שנשמטת מתחת לרגליהם היא הזכות להיות ילדים?

אנחנו כרגע בתקופה רגועה יחסית. למרות הפעילות הצבאית במקומות שונים והפסקת האש שעדיין בתוקף, המלחמה העצימה הסתיימה, כמעט כל החטופים חזרו והחללים נקברים בצורה מכובדת באדמת הארץ. אין אזעקות מזה זמן ונראה כי לאט לאט אנחנו חוזרים לשפיות.

במבט לאחור עברו עלינו יותר משנתיים של דחק מתמשך שאת השפעותיו קשה לעמוד. אולם מבט כזה מטעה, כי בעצם אנחנו אחרי חמש שנים של דחק. משבר הקורונה נתפס אצל חלק לא מבוטל מהמבוגרים כזיכרון רחוק אבל עבור הילדים שלנו מדובר על תקופה ארוכה מאוד השהשפיעה בצורה לא מבוטלת על שנות חייהם הראשונות.

בתהליך התפתחותי תקין ילדים מנסים לחקור ולהבין את העולם סביבם, בהתאם לגילם. כאשר התהליך מתקיים ללא תקלות יוצאות דופן, ילדים מפתחים הבנה תואמת של הסביבה הכוללת הבנה של תהליכים חברתיים, רוכשים דרכי התמודדות, רואים בקבוצת השווים כקבוצת השתייכות, וכך המבנים הנפשיים הפנימיים יכולים להבנות ולהתחזק לאורך השנים. ההורים ממלאים כאן שני תפקידים: האחד, הם משמשים כבסיס בטוח שממנו אפשר לצאת ל"הרפתקאות" בהכרת העולם. התפקיד השני הוא בסיס בטוח שאליו אפשר לחזור פעם אחרי פעם על מנת להירגע. כתוצאה מכך, הילד הופך למבוגר המסוגל לפתח תחושה פנימית של מסוגלות, מסוגל ליצור ולעשות שינוי בסביבתי לצד התחושה שהוא יכול להתמודד עם הקשיים הניצבים בפניו.

אבל מה קורה כאשר שלבי התפתחות אלה מופרעים? הניסיון והמחקר הקליני מלמדים אותנו כי בזמן לחץ ילדים נוטים לחפש אחר הכוונה ועזרה בעיקר מהוריהם. הם מתבוננים על התנהגותם, מחפשים רמזים כיצד לנהוג, מה לעשות ואפילו כיצד להרגיש. אבל כאשר ההורים עצמם נמצאים במצבי לחץ, מרגישים חסרי אונים, מפוחדים, ולפיכך לא מסוגלים למלא את תפקידם בצורה נאותה, הילדים עלולים למצוא עצמם ללא תמיכה, מוצפים בחרדה שיכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגויות מוחצנות ומסוכנות ("אני יכול הכל") או בהתנהגויות מסתגרות.

בשני המקרים היכולת הנפשית להתפתח בצורה תואמת מושפעת, ואותה תחושה חשובה כל כך של מסוגלות עלולה שלא להתפתח ואת מקומה תופסת התחושה הדומיננטית תהיה של "העולם הוא מקום מפחיד ומורכב". למשך זמן המשבר יש חשיבות קריטית: משבר קצר, קשה ככל שיהיה, בדרך כלל השפעותיו על התפתחות הילד תהיה הפיכה. לעומת זאת משבר ארוך, כמו חמש שנים של חוסר וודאות, פחד וחוסר ביטחון - מגדילים את הסיכוי לפגיעה נפשית משמעותית שקשה יהיה להתגבר עליה.

משבר הקורונה הוביל לשינויים משמעותיים בדרך שבה כולנו, ללא יוצא מן הכלל, ניהלנו את חיינו. הילדים התבקשו להישאר בבתים ולעבור ללמידה מרחוק. מעט רשויות מקומיות היו מוכנות לזה מראש, כך שחלק גדול מהילדים (והוריהם) מצאו עצמם אובדי עצות, מתרגלים לאמצעי טכנולוגי חדש עבורם, ועושים מאמץ לשמור על שגרת חיים כאשר העתיד מעורפל. אנחנו יודעים בדיעבד שחלק גדול מהילדים כלל לא נכנסו לשיעורים, דבר שגרר ויכוחים עם ההורים, ילדים שהתביישו במראה החיצוני שלהם (בזום הם גם צופים בעצמם) ונטו לא להדליק המצלמה, וחלקם אף פיתח הפרעות אכילה כדי "לשפר את המראה". אולי הסימן הבולט ביותר של התקופה קרה דווקא כאשר הוחלט על חזרה מלאה ללימודים. אחוזי הילדים והנוער שהתקשו לחזור לשגרה היה גבוה למדי ולא מעט נזקקו לתמיכה נפשית.

אחרי שהדור הצעיר נרגע מעט מהשלכות הקורונה, החלה מלחמת חרבות ברזל עם טראומת ה-7.10, שיצרה כאוס ואיום אמיתי על חיינו. האזעקות, הילדים שפונו מבתיהם, ההורים שבמילואים, הדאגה לחטופים ותחושת המתח והחרדה הלאומית השפיעו על הילדים שלנו. הנתונים שהתפרסמו לאורך המלחמה הצביעו על עלייה משמעותית במספר ההורים הפונים לקבלת עזרה עבור ילדיהם שחוו עלייה ברמות החרדה והדיכאון, קושי לקיים שגרת יום כמו לקום וללכת לבית הספר, להיפגש עם חברים וכדומה.

הדברים שנכתבים כאן הם לא רק פחדים של פסיכולוגים, כמו שלא פעם אנו שומעים מהורים בקליניקה, או חמור לא פחות מפוליטיקאים המנסים להקטין את המשבר שקרה תחת אחריותם. הנתונים הקשים חוזרים על עצמם פעם אחרי פעם. אחרי משבר הקורונה ראינו עלייה משמעותית ברמות החרדה והדיכאון, נשירה ממסגרות לימודיות, הפרעות אכילה, הסתגרות חברתית. בזמן המלחמה ראינו לא מעט ילדים שפחדו לצאת מן הבית וחוו תסמיני נסיגה (הרטבת לילה, קשיי הרדמות, בכי בלתי נשלט), לצד עלייה ברמת צריכת אלכוהול וסמים, תחושה שאין טעם להשקיע בלימודים, התמכרות למסכים ועוד.

לאור מצב זה מוטלת עלינו - המבוגרים - חובה להיות מודעים למשמעויות ארוכות הטווח של אירועי דחק אלו. זו משימה מאוד לא פשוטה. מצד אחד גם אנחנו היינו תחת השפעת הסטרס והכוחות הזמינים לנו עלולים היו להיפגע. מצד שני, התמשכות מצב החירום הובילו לכך שהתנהגויות לא מותאמות הפכו לשגרה וקשה לאתר ולסמן אותם כבעיה (לדוגמה ילד שנמנע מלצאת מהבית לחברים זו פעולה היכולה להרגיע את ההורה בזמן המלחמה, אך בעייתית אחרי). כאן המקום להמליץ על "כלל אצבע" פשוט: אם יש ספק – אין ספק. אם עולה ספק למצב של אחד הילדים, יש לפנות מיד לייעוץ עם גורם מקצועי. חשוב לזכור, ככל שנקדים בהגשת העזרה כך יגדל הסיכוי לשיפור מהיר וטוב יותר אצל הילד הנזקק לה.

הכותב הוא פסיכולוג קליני, מדריך, מנהל מרפאת ברה"ן לילדים ונוער במאוחדת מחוז מרכז