חרם בילדות הביא אותו להחלטה להיות מחנך

שנה הבאה אתחיל בעזרת ה' ללמד כמחנך ב”אמית” כפר גנים בפתח תקווה. לא אכתוב כאן את כל ההתרשמות שלי מהמקצוענות של הרשת הזו, אבל חוויה אחת אני חייב לשתף: בשעה שתיים ירדנו לארוחת צהריים ואז אני קלטתי מחנך אחד שהגיע ראשון, מישהו שאני לא מכיר (האמת שכמעט את כולם עוד לא הכרתי), מסיים להעמיס את הצלחת שלו ופשוט בוהה בכל השולחנות הריקים במקום ללכת ולתפוס את המקום שלו.

ככה, רגע ועוד רגע ורגע....עומד שם ובוהה. זה היה לי קצת מוזר אבל חשבתי לעצמי: מי אתה שתידחף לבן אדם, רוצה לבהות עם הצלחת העמוסה שלו מול השולחנות הריקים במקום לשבת שם, זה לגמרי שלו. בזמן שהתחלתי להעמיס את הסלומון בעצמי, אמרתי לו כזה בצחוק: "אחי, כל השולחנות אותו דבר", כאילו בקטע של - מה יש לך לחשוב כל כך הרבה?

הוא הסתכל אליי בחיוך נבוך ושאל אותי: "רגע, אתה מוכר לי...אתה לא אבינועם הרש?". אמרתי לו: "אמממ.....כן". הוא המשיך: "אני עוקב אחריך המון, בעיקר אחרי סיפורי החרם שאתה מפרסם בדף שלך. התלבטתי אם לכתוב לך. אז אם כבר שאלת, אתה יודע למה אני עומד ובוהה במקום פשוט לשבת?".

שתקתי.

הוא המשיך: "כי בכיתה ז' עשו עליי חרם. הדברים הגיעו לידי כך שפעם אחת הגעתי כמו שאר החברים שלי לבר מצווה של חבר והיו שם שולחנות כמו פה, הייתי ראשון ופתאום אני קולט שאף אחד לא היה מוכן להתיישב לידי כי הייתי כל כך מנודה".

הוא המשיך בכאב: "אתה יודע כמה זמן עבר מאז? יותר מ-20 שנה. ומאז בכל אירוע שאני מגיע אליו לבד או עם אשתי, לחברים בקהילה או למשפחה אני פשוט עומד ובוהה ולא מסוגל לשבת ראשון מהפחד שאף אחד לא ירצה לשבת לידי".

"תגיד" שאלתי אותו, "חשבת ללכת לייעוץ? להציף את זה? אתה מספר לי על אשכרה טראומה שעברת". "הלכתי מאז שלוש שנים, לא כל כך עזר, עדיין כל הגוף שלי נדרך, ואתה יודע עוד משהו?". "מה?" שאלתי. "בדיוק בגלל זה החלטתי גם ללכת ולהיות מחנך, כי אני הבטחתי לעצמי שאת הגיהינום שאני עברתי, אני לא אתן לאף תלמיד לעבור".

"תגיד" שאלתי אותו: "אכפת לך אם אכתוב את שמך? כאילו ברור לי שיש המון נערים ונערות וגם כמו שאתה רואה, מבוגרים שיוכלו להזדהות עם הכאב שלך. אם אתה, שאתה כבר אדם מבוגר ומחנך מרגיש ככה, אז גם להם מותר להרגיש את זה".

"אתה צודק", הוא אמר לי, "אבל אפילו לתלמידים שלי עוד לא סיפרתי. יודע מה? אפילו לילדים שלי. לא הייתי פותח את זה ככה מול אדם זר, זה רק בגלל שאני כמו שאמרתי לך עוקב אחרי הסיפורים שלך ידעתי שאתה תבין ואתה כתובת. עזוב אחי, פחות בעניין של להזדהות".

אז תגידו, יאללה, כולה יום ראשון ב"אמית" וכבר יש לך חתיכת סיפור, אבל האמת היא שהכאב של המחנך הזה שאמר לי שזו הפעם הראשונה שהוא פותח את זה ככה מולי, רק בגלל שהוא עוקב אחריי ויודע שאני מציף ומתעסק עם הנושא, פשוט לא עזב אותי עד סוף היום. נחשפתי להמון דברים ביום הזה. באמת. אבל הסיפור שלו, הכאב שלו, הכנות שלו, את זה אני קודם כל אקח הלאה. חרם. יש דברים שעוברים ומתנדפים עם הרוח. ויש כאלו שלא.