הילדה לא התנהגה יפה - האם זרקה לה את האייפד מהחלון

לפני כמה שבועות העלתה פייג' קרטר, אם מפלורידה, סרטון קצר לטיקטוק. היא סיפרה שבתה התנהגה לא יפה בדרך לבית הספר, ובתגובה החליטה לזרוק את האייפד שלה מהחלון. בסרטון היא נראית אוספת את המכשיר מהרצפה, כשהמסך שלו כבר סדוק. הסרטון נעשה לוויראלי ונצפה כ-4.9 מיליון פעמים. לא מעט מהצופים דווקא בירכו את האם על הגישה שלה. אחד המגיבים כתב כי הילדה "לומדת את תוצאות המעשים שלה כבר בגיל צעיר".

בסרטון אחר, ילד קטן הכריז בפני אמו שהוא עוזב את הבית. במקום לנסות לשכנע אותו להישאר, היא אמרה לו "נתראה", סגרה אחריו את הדלת וכיבתה את האור בחוץ. כמה רגעים לאחר מכן הוא כבר דפק על הדלת כשהוא בוכה, והיא פתחה לו. לדבריה, הוא למד באותו רגע את "המשמעות של המעשים שלו". הסרטון זכה לכ-1.5 מיליון לייקים.

מה קרה ל"הורות העדינה"?

הגישה הזו מגיעה, בין היתר, כתגובת נגד ל"הורות העדינה" – מגמה שהתפתחה לפני כעשור כחלופה להורות סמכותנית יותר. במסגרת הגישה העדינה, הורים עודדו להקשיב לילד, לתקף את הרגשות שלו, להסביר את ההחלטות שלהם ולנסות להישאר רגועים גם כשהוא נסער. על הנייר, מדובר בגישה שמבקשת לייצר קשר בטוח ומכבד בין הורים לילדים. בפועל, חלק מההורים מספרים שהם נשחקו מהציפייה להיות כל הזמן זמינים, סבלניים, מכילים ומסבירים.

פרופ' אלי לי, מנהלת המרכז לחקר תרבות ההורות באוניברסיטת קנט, אומרת שההורות נעשתה בשנים האחרונות ל"אינטנסיבית". לדבריה, ברשתות החברתיות אפשר לראות כבר זמן לעג לגישה העדינה ולתחושה שהורים צריכים לקבל כל רגש וכל התנהגות של ילדיהם.

תומכי הגישה החדשה אומרים שהמטרה אינה להעניש ילדים, אלא לאפשר להם לחוות השלכות טבעיות ובטוחות למעשיהם. הפסיכולוגית ד"ר מריהן מאנט, למשל, אומרת שאין בעיניה בעיה בכך שילד שלא מסדר את הצעצועים שלו מגלה מאוחר יותר שאחד מהם נשבר לאחר שמישהו דרך עליו. מבחינתה, זו יכולה להיות חוויית למידה טבעית.

אותו דבר יכול לקרות גם כשהילד מסרב ללבוש מעיל. במקום להתווכח איתו שוב ושוב, ההורה יכול לאפשר לו לצאת לקור ולגלות בעצמו שלא נעים לו. אלא שיש הבדל משמעותי בין לאפשר לילד לחוות תוצאה טבעית לבין ליזום עבורו חוויה לא נעימה רק כדי "ללמד אותו לקח". וזה בדיוק הקו שמדאיג את המומחים. הפסיכולוגית ד"ר אמה סבנברג מסבירה שילדים לא לומדים רק מההשלכות של המעשים שלהם, אלא גם מהאופן שבו המבוגרים נשארים לצדם. אם הגישה החדשה הופכת ל"הסתדרת לבד, עכשיו תסבול ותלמד", היא עלולה לגרום לילדים להרגיש שהם לבד דווקא ברגעים שבהם הם זקוקים להכוונה. התוצאה עלולה להיות לא עצמאות, אלא בושה וחוסר ביטחון.

אז מה ההבדל בעצם?

באופן מפתיע, ייתכן שהפער בין שתי הגישות קטן הרבה יותר ממה שנראה בטיקטוק. הורות עדינה אמיתית אינה אמורה להיות הורות ללא גבולות. היא יכולה לכלול כללים, ציפיות והשלכות. גם ההורות ה"קשוחה", לפחות כפי שתומכיה מציגים אותה, אינה אמורה להיות הורות שבה ההורה פשוט מפסיק להתערב.

גבי גונזלס, אם בת 41 מלוס אנג'לס המתגוררת כיום בבריטניה, אומרת שהגישה הזו מתאימה לה דווקא משום שהיא מאפשרת לילדים לחוות תוצאות "בטוחות ומתאימות לגיל", בלי התערבות בלתי פוסקת. אם בנה בן השלוש רוצה לקפוץ בשלולית, למשל, היא מאפשרת לו. גם אם המשמעות היא שהוא יהיה רטוב בדרך הביתה. אבל מבחינתה, הלמידה לא מסתיימת שם. היא תשוחח איתו על מה שקרה: למה קר לו, איך הוא נרטב ומה אפשר לעשות בפעם הבאה. גונזלס עצמה גדלה אצל הורים מקסיקנים, שלדבריה נהגו בה באופן שהיום היא הייתה מגדירה כהורות קשוחה יותר. כבר בגיל 12 היא נדרשה לעזור בעסק המשפחתי, ובגיל 13, כששהתה תקופה במקסיקו, למדה לנהוג כשהיא יושבת על כריות כדי שתוכל לראות מעל ההגה.

לדבריה, אביה היה שם כדי לתמוך בה, אבל הוא לא גידל אותה לפי עקרונות ההורות העדינה. כיום היא אומרת שהמטרה שלה היא לגדל ילדים עצמאיים – ולא ילדים מפונקים. אלא שגם כאן, המומחים מזכירים: זו למעשה מטרה משותפת לרוב גישות ההורות.

אולי לכן הדיון סביב הגישה החדשה אינו באמת רק על מעילים, אייפדים או שעת השינה. לדברי לי, הדיון בסגנונות הורות נעשה ברשתות החברתיות לחלק מהזהות של אנשים. כל גישה מגיעה עם שפה משלה וקהילה משלה, ובמקום דיון על מה נכון לילד מסוים ובאיזה גיל, מתקבלת לעתים מלחמה בין מחנות.

מאחורי הוויכוח הזה מסתתרת כנראה גם בעיה עמוקה יותר: לא מעט הורים פשוט מותשים. סבנברג אומרת שהפופולריות של הגישה החדשה מספרת אולי פחות על כך שהורים נעשו קשוחים יותר, ויותר על העובדה שהם מרגישים שאין להן מספיק זמן, מנוחה, קהילה או עזרה. הלחץ "להיות הורים טובים" נעשה בעצמו למעמסה.

כי בין אמא שמנסה למנוע מהילד כל קושי לבין הורה שאומר לו "תלמד בדרך הקשה", יש אפשרות שלישית: להציב גבול, לאפשר תוצאה טבעית – ולהישאר שם כשהילד פוגש אותה. וכבר יש סימנים לכך שהאינטרנט, כדרכו, ממהר לייצר את השלב הבא: שילוב בין שתי הגישות. אולי זה בדיוק הסיפור של הורות בעידן הרשתות: בכל פעם שאנחנו בטוחים שמצאנו את השיטה הנכונה, מגיע הטרנד הבא להזכיר לנו שהשאלה מעולם לא הייתה רק איך לגדל ילדים – אלא איך לעשות את זה "נכון".