"הקולות הכי חודרים של 7 באוקטובר יישארו לעד צרחות של אונס"

"אין אומדן לכאב של אלימות מינית, לעינוי האין-סופי לכל החיים של אונס. הקולות הכי חודרים של 7 באוקטובר יישארו לעד צרחות של אונס, צרחות שאני שמעתי ממקום מחבואי בניסיון לשמור על החיים שלי בפסטיבל הנובה. הפשעים שבוצעו באותו יום היו פשעים של אונס, של השחתת איברים ורצח בדם קר". כך נפתחת היצירה המצמררת "CRY - זעקת הנשים". במילותיה של ריטה ידיד, שהייתה במסיבה יחד עם בעלה ואחותה, מלוות בשברי הגיטרה של אביב גפן המדמים גוף אישה, בקטע מוזיקלי חדש ומצמרר להנצחת קורבנות האלימות המינית של חמאס ב-7 באוקטובר.

את המיזם המוזיקלי, מטעם מטה ההסברה האזרחי, מוביל המוזיקאי והמלחין אבי אלבוחר, שעבד לאורך השנים עם עוזי חיטמן ז"ל, היה חבר בלהקת טיפקס וליווה אומנים כמו גלי עטרי, רותי נבון ואריק סיני.  בתחילת המלחמה, מספר אלבוחר, הוא צפה בסרט דוקו על הנובה שטלטל אותו והוביל אותו לפעול. "ראיתי את המפיק של הנובה יושב עם ראש שמוט, ממלמל, 'מה אני אעשה עכשיו, מה אעשה? אני אבא לשתי בנות'. כל כך התחברתי אליו, גם אני אבא לשתי בנות", הוא אומר כעת בקול שבור.

"לא ישנתי כל הלילה, ושאלתי את עצמי - איך אני יכול לנצל את הידע שלי כדי לתת הד לנורא מכל שחווינו? ואז עלה לי הרעיון לחבר לחן ולהפיק אותו עם גיטריסטית בלבד. עשיתי קודם טרק עם פסנתר, ומצאתי את עצמי בוכה שלושה ימים. זה לא קרה לי מעולם. לא הבנתי מה קורה לי. ליהקתי את שני קימלמן, גיטריסטית עולמית, והיא מיד התחברה".

איך עלתה המחשבה לפנות לריטה ידיד?
"היו לי מחשבות להיעזר בחטופות, וכל הזמן הייתה לי בראש הגיטרה, שהיא דימוי לגוף אישה. והבנתי שאני צריך גיטרה מרוסקת. ממש במקרה שמעתי את מה שהיה עם ריטה בנאום שלה באו"ם ומיד יצרתי איתה קשר. הזמנתי אותה אליי עם גיא, בעלה. 'אתה באמת חושב שקטע מוזיקלי יעשה את זה?' הוא שאל אותי בפגישה שלנו, ואמרתי לו שאני לא חושב, אני בטוח. מוזיקה נוגעת ברבדים שלפעמים מילים ותמונות לא יכולות לגעת. היא לא רק נוגעת, היא חותכת. הקטע הזה כלל הכל - את האונס, את הצורה הברוטלית של קטיעת איברים. הציעו לי להשתמש בתיעוד ארכיון ולא רציתי. רציתי לשמור על אדיקות אומנותית. המוזיקה בסופו של דבר היא זאת שחודרת - והצלילים יהדהדו דורות רבים".

"בשלב מסוים אתה נמצא רק ב'שמע ישראל'"

ב-6 באוקטובר ריטה ובעלה גיא נסעו למסיבת הנובה עם עדן, אחותה. את התינוק בן השנתיים השאירו אצל הסבתא. כשהחל ב-6:30 ירי הטילים מעזה הם התמקמו בקרבת החפ"ק של המשטרה וכוחות ההצלה. מאות מחבלים חדרו למתחם הנובה, יורים לכל עבר. ב-8:15 רצו השלושה להתחבא בקרוון של קופת הכרטיסים.

"שכבנו שם על הרצפה ושמענו את צרחות המחבלים, 'אללה אכבר ואיטבח אל-יהוד', שהלכו והתקרבו אלינו וכשהם הגיעו לקרוון ב-9:30 הם ריססו אותו ביריות. בעלי ששכב מעליי כדי להגן עליי, חטף שלושה כדורים ודימם בצורה נוראית", סיפרה ריטה בריאיון. בעוד הם שולחים תמונות למשפחותיהם ומתחננים להצלה, המחבלים התרחקו מהקרוון. אלא ששעה אחר כך עמד מולו בחור בלבוש משטרתי עם מכשיר קשר. הם היו בטוחים שהגיעו כוחות הביטחון אבל זה היה  ערבי שהגיע לבזוז, דרש מהם כסף ואת הטלפונים ולמרבית ההפתעה עזב את המקום.

הוא לקח איתו את הניידים ואיתם את הקשר שלהם לעולם. "אני חושבת שזאת הייתה הנקודה שבה נכנעתי", אומרת ריטה. "כנראה נרדמתי ופתאום שמעתי קולות. אלה היו חיילי גבעתי שהוציאו אותנו מהקרוון". מאז, היא לא מפסיקה בעשייה, במסגרתה היא מוציאה קבוצות (של ישראלים, אבל לא רק) לרעים, ומספרת את הסיפור שלה ושל כולנו.

היה לך ברור מהתחלה שאת נרתמת לפרויקט המוזיקלי הזה?
"כן, מהרגע ששמעתי את הצלילים והקשבתי זה עשה לי כל כך הרבה בנפש. זה גרם לי לבכות ולהיות רגע שוב בסיטואציה. האסימון הזה שזאת הייתה יכולה להיות את באותו יום, יורד לך כל יום מחדש. אנחנו בזה כל יום. ויש את כל הנשים שנפגעו מינית בין אם הן מדברות על זה או לא. אני מרגישה שליחות. כששמעתי בהתחלה את הטקסט שלי החוורתי לגמרי. זה חץ בבטן. ואם זה חץ אצלי בבטן, מה יקרה לבחורות שקרובות יותר לסיטואציה? זה נוגע בכל כך הרבה נשים. עם כל הזעזוע, הרגשתי שאלוהים החליט שאהיה השליחה בכל הסיפור הזה. זה לא היה פשוט להתאמן על הטקסט הזה. זה היה ממש לחזור פיזית למקום בזמן.  דרך השיתוף של הסיפור שלי רק התחזקתי, וכמה שהפרויקט הזה שורף את הבטן, ואני מחפשת דרך להוריד את הגולה הזאת בגרון, אני רואה בזה ריפוי, גם שלי וגם של המון אנשים.

"מאוד התחזקתי מאז. בקרוון הזה בשלב מסוים אתה נמצא רק ב'שמע ישראל', הקדוש ברוך הוא שחרר אותי לחופשי. הייתה לי לקראת הסוף כניעה מוחלטת. נתתי אמונה שלמה, ושעה אחרי זה הגיעו שלושה חיילים. מאז  אני מנסה לקום ולהודות ולעשות יותר התקרבות. לברך על האוכל, לשמור שבת כמה שאפשר. כשאת מבינה שיש לך על מי לסמוך יש בזה חיים הרבה יותר שלווים, אפשר לראות את השפע".

מה החלק הכי קשה בפרויקט?
"ההבנה שהייתי שם. שזה ממש קרה וממה ניצלתי. להסתכל למציאות בלבן של העיניים. זה שורף. זה באמת קרה. ב-8.3.24 הייתה פעם ראשונה שחזרתי כדי לעשות קלוז'ר, אבל ניקו שם הכל, אז לא היה קלוז'ר הייתה רק עצבות גדולה. רציתי לראות ולהבין והתחלתי לראיין אנשים, איפה הייתה החניה, איפה היה הכל. אני חוזרת לשם כל פעם ואין שם כלום, זה לא נראה כמו מקום שהייתה בו פעם מסיבה. ההבנה שמשהו כזה יכול לקרות. ולחיות עם השנאה וחוסר האמונה והאשמה של כל יהודי בעולם שהוא לא יכול לבוא לעזור. הלוואי והפרויקט יגיע לכל ארגוני הנשים ויהיה על זה דיבור, הלוואי וזה יצליח".

ואלבוחר מוסיף: "אנחנו רק התחלנו לעלות את הקליפ הזה. ברשתות, בתקשורת, המגמה שלנו היא להביא את זה לחשיפה לבית הנשיא ולבית הלבן ושזה יגיע לכלל המנהיגים. בעקבות הביקורת שיש להם עלינו שיראו מה חווינו. ולכל אותם הוליוודיים שממש מתנגדים לנו, שיראו. המגמה שלי היא לחשוף את זה בכל ציר תקשורת. להביא את זה לתודעה. אנשים לא יכולים לחזור למה שהם היו. לא אנשי זק"א, לא המפיק של הנובה, לא אנשים שהיו בתופת. רציתי לתת פה סטירת לחי קודם כל לארגוני הנשים".

מי שסייע עם הטקסט לקליפ היה סטפן מילר, שעזר לידיד גם בנאום שנשאה באו"ם. הרכב הקונספט במיזם ZAK כולל את ז'אן פול זימבריס בתופים, זיו הרפז בבס, אילן קצ'קה בג'מבה ואת אלבוחר בקלידים, לצד הגיטריסטית המוערכת שני קימלמן. יחד, הם יצרו קטע מוזיקלי נוגה שמתרומם מעבר למילים ומבטא את הטראומה הקולקטיבית של אותו יום שחור.

ראש מטה ההסברה האזרחי, אליאב בטיטו: "כשהמילים נגמרות והעולם בוחר להתעלם, המוזיקה הופכת לשפה האוניברסלית היחידה שיכולה לחדור את חומת האדישות. היצירה הזו היא לא רק הנצחה - היא זעקה אומנותית שמסרבת להישכח, קול לאלה שהושתקו באכזריות. אנחנו משתמשים בכוח של התרבות והאומנות כדי לספר את הסיפור שהעולם מסרב לשמוע, להעביר מסר הסברתי שחודר ללב ולנשמה, מעבר לפוליטיקה ולאינטרסים".