איך הורים מגיבים כשהם שומעים שלילד "יש פוטנציאל"?

בימים אלו מתקיימות בבתי ספר ברחבי הארץ פגישות פרטניות של המורים עם ההורים. עשרים דקות, לפעמים עם הילד ולפעמים בלעדיו. שיחה עניינית על תפקוד, לימודים והשתלבות בכיתה. בדרך כלל זוהי שיחה רגועה, מקצועית, כזו שאמורה לתת להורים תמונת מצב ברורה. ובכל זאת, לא מעט הורים יוצאים מהפגישות האלה בתחושה לא פשוטה. לא בגלל ביקורת גלויה, אלא דווקא בגלל משפטים שנאמרים כמעט בדרך אגב: "יש לילד פוטנציאל", "כדאי לשים לב לזה", "אולי כדאי לחשוב על כיוון נוסף". אמירות שנאמרות מתוך כוונה טובה, אבל משאירות סימן שאלה גדול.

המשפט עצמו לא נשמע בעייתי. להפך, הוא אפילו יכול להישמע מעודד. אבל אצל חלק מההורים הוא מפעיל מחשבה מטרידה: מה חסר בדיוק? מה עוד מצפים מאיתנו? האם אנחנו עושים מספיק? הפגישה נגמרת, אבל השאלות ממשיכות ללוות אותם עוד אחריה.

ומה שקורה אחר כך, בבית, לא תמיד נאמר בקול. הורה שמנסה "לא להילחץ" ושואל בעדינות איך היה היום. הילד, מצידו, קולט מהר מאוד את המבט, את הטון, את השקט החדש שנכנס לשיחה. ילדים יודעים לזהות מתי משהו השתנה. וכשהם חשים שההורה מודאג או לא בטוח, לא מעט מהם בוחרים להגיד פחות. לא להוסיף. לא לספר הכל. לא בגלל סוד, אלא מתוך רצון עמוק לא לאכזב.

כדי להבין למה אמירה חינוכית אחת יכולה להשפיע כך, צריך להסתכל על ההקשר הרחב שבו מתקיימת היום הורות. בישראל, הורים נדרשים להיות מעורבים מאוד בחיי הילדים ובקשר עם מערכת החינוך. מצופה מהם להקשיב, לפעול, להגיב, להתייעץ ולשתף פעולה. בתוך מציאות כזו, הערה מקצועית כמעט אף פעם לא נתפסת רק כמידע על הילד, אלא גם כהערכה סמויה על ההורות עצמה - והמתח הזה מחלחל, לעיתים בלי מילים, גם אל הילד.

במחקר שערכתי, שבחן את חוויית ההורים בפני אמירות ועצות חינוכיות, עלה דפוס עקבי: הורים אינם מגיבים לאותה אמירה באופן אחיד. יש הורים שמיד נכנסים לפעולה - פונים לאבחון, מחפשים אנשי מקצוע, מנסים "לעשות סדר". אחרים חשים איום, נסגרים או מגנים על שיקול הדעת שלהם. ויש הורים שמקשיבים, שוקלים, אבל לא ממהרים לפעול.

ההבדל אינו במידת האכפתיות. להפך – כל ההורים במחקר היו מעורבים ודואגים. ההבדל היה באופן שבו האמירה השפיעה עליהם מבחינה רגשית. לגבי חלקם זו קריאה לפעולה, לגבי אחרים זוהי תחושת ערעור, ולגבי אחרים זוהי התלבטות שדורשת זמן. אבל בכל המקרים, הילד נמצא שם – מרגיש את המתח, את חוסר הוודאות, ולעיתים גם את הפער בין מה שנאמר בפגישה לבין מה שמותר או אפשר לומר בבית.

יש גם מצבים קיצוניים יותר. במחקר עלו מקרים שבהם צוות חינוכי הציף קושי משמעותי - היעדרויות, בעיות גבולות, ירידה בלימודים – וההורה חווה את הדברים כקריסה של עולמו. לא משום שהמידע חדש, אלא משום שהוא נאמר ברגע שבו הזהות ההורית פגיעה במיוחד. במצבים כאלה, גם השיחה עם הילד עלולה להיות פתאום זהירה, מקוטעת, כזו שמנסה לא להחמיר את המצב, ולעיתים דווקא מרחיקה. במחקר נוסף שערכתי בשיתוף עם ד"ר סיגל אופנהיים-שחר עלה גם הקול של הצוותים עצמם. גננות ומורות שתיארו זהירות במה שהן אומרות: "מי אני שאגיד משהו להורה", "הוא בטח עמוס", "אולי זה לא הזמן". שני הצדדים פועלים מתוך אחריות, רגישות ולעיתים גם חשש. וכך נוצר מצב שבו השיחה אינה מתקיימת בין שותפים, אלא בין שני עולמות שנכנסים למצב הגנה – והילד נמצא ביניהם.

מכאן עולה מחשבה אחרת על הקשר בין הורים למערכת החינוך. אולי השאלה אינה איך לגרום להורים לפעול "נכון", אלא איך לאפשר לשיחה עצמה להיות מרחב בטוח. מרחב שבו אמירה מקצועית אינה נחווית מיד כהערכה אישית, והורה אינו נדרש להגיב מיד כדי להוכיח שהוא עושה את הדבר הנכון. מרחב שבו גם הילד לא נדרש לשאת על כתפיו את הפער בין ציפיות, לאכזבות ולדאגות.

וגם מבחינת ההורים עצמם יש כאן נקודת הקלה. לא כל משפט מחייב החלטה מיידית. לא כל סימן שאלה דורש פעולה. לפעמים מותר להישאר עם ההתלבטות, לבדוק מה באמת שייך לילד, ומה שייך לעומס ההורי שבתוכו אנחנו פועלים. במובן הזה, פגישת הורים-מורים יכולה להיות הזדמנות לשיח שמכיר במורכבות של כל המעורבים – הורים, ילדים וצוותים – ומחליף דחיפה לפעולה בהבנה משותפת. לא פחות מקצועי, והרבה יותר אנושי.

הכותבת היא פסיכולוגית התפתחותית, מרצה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט ומנהלת מכון ברנט לטיפול פסיכולוגי ומשפחתי.