"יש תחושה של בגידה, שהמדינה לא מילאה הבטחות"

ש', בן 13 מהצפון, ישב במלון פינוי כשהטילים עדיין נפלו. הוא סיפר על הרגע שטיל פגע בביתו, על החברים שנשארו בעיר בלעדיו, על התקפי החרדה שמלווים אותו מאז. "מה שעוזר לי להתגבר זה הים", הוא אמר, "אני מדי פעם הולך לראות את הים". ג., בת 14 וחצי מתל אביב, תיארה תהליך הפוך: "בהתחלה הייתי ממש נלחצת, עכשיו יחסית התרגלתי. כשיש אזעקה ואני בממ"ד אני מנסה לא להילחץ ולשחק עם מי שנמצא שם". שניהם, כל אחד בדרכו, מייצגים דור שנאלץ להתבגר תחת אש, ולפתח אסטרטגיות הישרדות שאף ילד לא צריך להכיר.

נתונים חדשים של עמותת עלם לנוער בסיכון מציירים תמונה מטרידה. הדוח, שמתבסס על 91 התרשמויות של עובדים בשטח מ-30 פרויקטים ברחבי הארץ, מצביע על הידרדרות משמעותית במצבם הנפשי של בני נוער במבצע שאגת הארי בהשוואה למבצע עם כלביא: עלייה של 30% בחרדה, 73% בכעס, 21% בשימוש בחומרים ו-70% בפגיעה עצמית.

אבל מעבר לנתונים, התמונה שעולה מהשטח מורכבת יותר. כמחצית מעובדי השטח בעמותה מדווחים על שעמום וחוסר מעש בולט בקרב בני הנוער, שמייצרים שרשרת הידרדרות: ניתוק, אדישות, בדידות, ומשם להתנהגויות סיכון. בני הנוער לא רק חווים מצוקה, הם נשחקים עד לכדי אדישות מסוכנת. ככל שההנחיות מחמירות, יותר ויותר מהם בוחרים להישאר בחוץ, לצלם יירוטים או פשוט להתעלם מהאזעקות.

רמי (שם בדוי), תלמיד י"ב מחולון, מגלם את קהות החושים הזו. "במלחמת עם כלביא הייתי יותר בחרדה, כשהייתה נפילה בבת ים שמעתי רעד, לא אשכח את זה אף פעם", הוא מספר. "במלחמה הזאת בהתחלה הלכתי למקלט. אחרי כמה ימים התחלתי לזלזל, פעם יורד פעם לא. נמאס לי". מה שמטריד אותו יותר מהטילים הוא הפערים שנצברו בבגרויות. "יש לי המון פער בלימודים ואני לא יודע איך אתגבר על זה", הוא אומר.

מנכ"לית עלם, טלי ארז, מזהה הבדל מהותי בין שני המבצעים. "יש משהו בולט מאוד בין עם כלביא לשאגת הארי", היא אומרת. "תחושת בגידה. שהמדינה והמבוגרים לא מילאו את ההבטחות שלהם, שזה יעבור, שתהיה מסגרת, שיחזרו הביתה. בעיקר בצפון, יש אוכלוסייה גדולה שלא חזרה, ומי שחזר חשב שתהיה לו מעטפת".

ארז מתארת מציאות קשה במיוחד ביישובי הצפון. "הם נשארו המגן האנושי של מדינת ישראל", היא אומרת. "במקומות הכי מסוכנים, בצפת ובקריית שמונה, רואים בני נוער משוטטים למרות שאין להם זמן התרעה. מי שיכול היה לברוח ברח. נשארה אוכלוסייה שנשארה מטעמים אידיאליסטיים או מחוסר ברירה, ושם אנחנו רואים המון כעס".

מלחמה אחת יותר מדי

ארז מדברת על דור שנמצא במלחמה אחת יותר מדי. "אנחנו מבינים שזה כבר לא אירוע חד-פעמי אלא מציאות מתמשכת", היא אומרת. "עם כלביא הייתה מערכה של 12 יום. היום אנחנו מסתכלים על מערכה של מעל שישה שבועות, ובצפון זה עוד לא נגמר".

היא מתארת שני קצוות שבני הנוער נקלעים אליהם: "או אדישות וקהות חושים גדולה, שאני לא נלחצת והחיים שלי לא שווים ואני לא ממהרת למקלט כי זה מנגנון ההישרדות שלי. או שהקהות מביאה לשימוש באלכוהול ובסמים, או לפגיעה עצמית כדי להרגיש שמשהו קורה".

מה שמטריד אותה במיוחד הוא ההשלכות ארוכות הטווח. "אין מדינה בעולם מלבד אוקראינה שבני נוער חוו כל כך הרבה זמן חוסר ודאות מאז השביעי באוקטובר", היא אומרת. "מטלטלה לטלטלה. מטריד אותי מה יהיה בהמשך: איזה חיילים הם יהיו, איזה סטודנטים, איזה בני זוג והורים. יש לנו אחריות על דור שלם".

לייצר שגרה בתוך כאוס

ארז קוראת למערכת החינוך לשנות גישה. "מערכות החינוך צריכות להסתכל על הילדים כמכלול ולא רק על בגרויות", היא אומרת. "ביום רביעי הודיעו שבחמישי חוזרים לשגרה. אי אפשר לעבור מאפס למאה".

בשטח, עמותת עלם פועלת יחד עם משרד הרווחה והביטוח הלאומי לבניית תוכנית לאומית. "צריך לייצר שגרה בתוך הכאוס", אומרת ארז. "לייצר מנגנונים שיאפשרו לבני נוער להיפגש, לשמוע קול מוכר, שיהיה להם מבוגר קבוע. לעשות ביקורי בית, להראות להם שלא כולם נטשו אותם. לילדים האלה לא היה בית ספר שישה שבועות, נגמרה להם השגרה".

היא מפנה גם אל ההורים: "כמו שאנחנו עדיין הולכים למכולת, ככה צריך להיות ברור שבני נוער צריכים מסגרת. לפחות ארוחה משפחתית אחת ביום, להגביל זמן מסך, לייצר קימה בבוקר, לא להפוך את היום והלילה". ואל הרשויות המקומיות: "תנועות הנוער והרשויות יכולות לייצר חיוניות. בשבועיים הראשונים היו זומים, עכשיו צריכים להיות מפגשים במקלטים".

ובסיום, חוזרת לנקודת המוצא: "נער שנמצא כל היום מול מסך מרגיש לבד בעולם. יכולות להיווצר תחושת ערך עצמי נמוכה, פחד לתקשר. האתגר המשמעותי ביותר הוא לייצר תחושת ודאות למציאות שהם יכולים להכיל. ילד הולך לישון בלילה ולא יודע אם יתעורר לאזעקה. חשוב לתת את התחושה שיהיה בסדר".