הטעות שהורים עושים עם זמן מסך

חלק גדול (שלא לומר כל) המבוגרים בעולם המודרני מחוברים למסכים. לא מסך אלא מסכים. יש לנו טלוויזיה (לפחות אחת), טלפון נייד (לפחות אחד), מחשבים ניידים ונייחים, קינדל, אייפד ושעון חכם. בטוח ששכחתי איזה מסך או שעד שאתם קוראים את זה כבר המציאו עוד משהו.

ומה עם הילדים? יש ילדים שיש להם טלוויזיה בחדר. יש ילדים שיש להם אייפד משלהם. יש ילדים שיש להם נייד משלהם. יש ילדים שיש להם נינטנדו. יש כאלה שיש להם את כל מה שציינתי, פלוס מחשב. אנחנו מאפשרים להם להיות עם הנייד או האייפד באוטו, בנסיעות ארוכות בלבד, או כל הזמן.

ההורים שבאים אליי מרגישים חסרי אונים מול הילדים שלהם שנמצאים שעות מול המסך, שאותם הם מוציאים על הילדים. אך מי שקנה לילדים את המסכים זה אנחנו. המסך הוא פתרון מעולה עבורנו כי הוא מעסיק את הילדים. זה נותן לנו שקט ומאפשר לנו להיות עסוקים בענייננו. רק שמדי פעם אנחנו מרימים את הראש (מהמסך שאנחנו שקועים בו) ושמים לב שהילד היה במסך כבר שעות. ואז אנחנו מוציאים את התסכול על הילד: "אתה לא חושב שהגזמת? אתה מלא שעות במסך! די, מספיק, לך תעשה משהו אחר".

או נגיד שאמרתם לילדה שאתם מרשים לצפות בשני פרקים בלבד ואז היא צריכה לכבות. כמובן שהיא המשיכה לראות גם את הפרק השלישי, הרביעי והחמישי. אתם הייתם שקועים (כנראה גם במסך) ואז פתאום שמתם לב שיש שקט. הלכתם לראות מה הילדה עושה וגיליתם שהיא המשיכה לצפות בעוד פרקים. ובמקום להתמודד עם התחושות שלכם, תוציאו אותה על הילדה: "מה נסגר איתך? אמרת שתכבי אחרי שני פרקים".

אז בואו נדבר תעשיות הטכנולוגיה עתירות הממון שהנדסו את המסך כך שלא נוכל להפסיק לגלול, לצפות, לשחק. לא מעט מוחות חכמים עובדים על זה וכסף מושקע בתעשייה שתגרום למוח שלנו להפריש דופמין בכמויות. ואם לנו זה קשה להפסיק, זה כמעט בלתי אפשרי עבור ילדים, שאצלם החלק במוח שאחראי בין היתר על דחיית סיפוקים וויסות דחפים ורגשות עדיין לא מפותח. לכן, המסך הוא לא בעיה של משמעת והילד שלך לא עושה לכם דווקא. הוא נמצא בתוך חוויה שקשה לו מאוד לצאת ממנה. נוסיף את זה שלילדים גם ככה קשה עם מעברים ונבין שילדים לא יכולים לעזוב מסך לבד, הם צריכים את עזרתנו. יש דברים שברורים לנו מאוד שהם לא לילדים. יש דברים שלגביהם אנחנו חד משמעיים, אבל עם המסכים יש לנו יחסים שהם לא ברורים לנו עצמנו, אז איך הם יהיו ברורים להם?

אז מה עושים?

בואו נתחיל ממה לא עושים: אין מה להתעצבן על הילדים, לאיים ולהעניש. אתם הרי יודעים שזה לא עוזר לטווח הרחוק (ובספק אם זה עוזר גם לטווח הקרוב). הילדים יודעים שזה התקף זעם שלכם, תכף זה יעבור לכם, והם יחזרו למסך. עד הפעם הבאה. אז במקום להיות אימפולסיביים ולפעול מתוך אמוציות, קבלו שיטה שתעזור לכם להיות אפקטיביים:

התמודדות עם הרגשות שלכם: במקום להוציא את זה על הסביבה. בואו נהיה כנים לגבי הרגשות שלנו: כשהילדים שלנו נמצאים שעות במסך זה גורם לנו להרגיש הורים לא טובים. במקום להוציא את זה עליהם, בואו נאפשר לעצמנו להרגיש את מה שזה מעלה בנו. זה כואב להרגיש הורים לא טובים, הורים מזניחים, הורים שלא עושים מספיק, הורים שנכשלו. כל אחת ואחד והכאב האישי שלה/ו. חכו רגע, תנשמו, תנו לו מקום. הרגשות שלכם חשובים והגיע הזמן שניתן להם מקום ולא נברח מהם (למסך למשל...). זה מדהים לגלות שרגש שמאפשרים לו להיות בגוף עובר תוך כמה דקות. זה דורש כנות ובעיקר אומץ כי זה מפחיד להרגיש כאב. כל החיים לימדו אותנו לברוח מכאב אבל תראו מה זה, בזכות הילדים שלנו אנחנו לומדים גם את זה. אחרי שעברנו את התהליך הזה עם עצמנו, נוכל לגשת לילדים שלנו בלי כל כך הרבה מטען רגשי ולאכוף את הגבולות שהגדרנו.

בבקשה אל תצפו שהילדים ישמרו על הגבולות האלה בעצמם. המסך חזק מהם. אם הגדרתם פרק זמן מסוים או מספר פרקים לצפייה, קחו בחשבון שתצטרכו להיות עם אצבע על הדופק ולא "לסמוך" על הילדים שיעמדו בחוזה שעשיתם. ילדים לא יודעים לעמוד בהסכמים מאותה סיבה שהם לא יכולים פשוט להפסיק עם המסך: קוראים לזה התפתחות מוחית, במיוחד החלק הקדמי של המוח (קליפת המוח הקדם מצחית) שעדיין לא מפותחת. כמו שילדה בת 6 לא יכולה לפתוח חשבון בנק וילד בן 7 לא יקבל רישיון נהיגה. ברור לנו שהם צעירים מדי בשביל זה, נכון? אז אל תצפו מהם גם לעמוד בחוזים שאתם יצרתם. תבינו שזה עליכם. אתם ההורים, תפקידכם להקפיד על מה שחשוב לכם.

לאכוף את החוקים של עצמכם: כי אף אחד לא יעשה את זה עבורכם.

הכנה לפני סיום: תאום ציפיות נותן ביטחון. הגיע הזמן לסיים עם המסך בהתאם למה שהחלטתם (אתם ההורים, אתם מחליטים). אל תצפו שאם תצעקו מהחדר השני ״נגמר לך הזמן״, הילד פשוט יכבה את המסך וילך לשטוף כלים. ואחרי שנשמתם ונרגעתם, שבו ליד הילדה, תתחברו לעולם שלה, תתעניינו באמת. היא לא האויבת, היא ילדה בת 4 או 7 או 10 שמשעמם לה כי ההורים שלה עסוקים והמסך (שקניתם) זו אחלה דרך להפיג את השעמום. תשאלו אותה אם היא רוצה לכבות או שאתם תכבו.

להיות ליד ולא מעל: כשהקשר טוב, הכל הרבה יותר קל.

להכין חלופה למסך: ולא לצפות שהילדים ילכו לקרוא ספר.

להתמודד עם המחאה של הילד/ה: כי היא תגיע, לפחות שלא תהיו מופתעים. כמו הרבה דברים בהורות, הילדים לא תמיד אוהבים את ההחלטות שלנו. אם זה היה תלוי בהם, הם היו אוכלים רק מתוקים, לא מתקלחים, מסתובבים עירומים ונמצאים מול המסך 24/7 בלי לישון כי שינה זה לחלשים. זכותם למחות ולא לאהוב את ההחלטה שלנו. אנחנו יכולים רק להחליט החלטות, אנחנו לא יכולים להחליט איזה רגשות הילדים שלנו ירגישו. אף אחד לא אוהב שלוקחים לו משהו שכיף לו אתו. גם אתם לא הייתם אוהבים שמישהו ייקח לכם את הנייד כי הגזמתם עם הגלילה. זה ישר מעורר את תחושת ה"מחליטים עליי". לכן, כשהילדים שלכם מוחים, תהיו אמפתיים לרגשות שלהם ותישארו עקביים. כשהורים מגיעים אליי להדרכה ואומרים: "הילד בוכה מכל דבר". השאלה שאני שואלת זה: "זה עובד לו? אתם משנים את החלטתכם?". "לפעמים...", ממלמלים ההורים.

ילדים הם מאד חכמים וכשהם מבינים בחושים החדים שלהם שהבכי או הצעקות מערערים את ההורה וגורמים לו לשנות את ההחלטה, הם יאמצו את הדרך הזאת. אז אל תצפו שהילד יגיד לכם: "תודה אמא שעזרת לי להתנתק מהמסך, אני ממש מעריך את זה שאת דואגת לי ואוהבת אותי. מה אוכל לעשות למענך עכשיו?". הסיבה שהורים לא אוכפים את החוקים שהם שמו היא שהם לא רוצים לפגוש את הרגשות האלה של הילדים כי זה מעורר אצלם כאב שהם לא רוצים להרגיש. למשל: אני הורה לא טוב, הילד שלי עצוב בגללי, אני לא יודע מה לעשות עם הבכי וזה כואב לי באוזן ובלב. אם אלו הרגשות שעולים בכם (וזה מאוד טבעי), אתם כבר יודעים מה לעשות: תנו להם מקום, תנשמו אותם, תנו לעצמכם לגיטימציה להרגיש ותהיו ההורים האמפתיים של עצמכם. משפטים שיעזרו לכם: "ברור שקשה לעצור, זה באמת כיף", "אני פה לעזור לך לסיים כי זה קשה להפסיק עם המסך. גם לי זה קשה לפעמים". "אני לא נגדך. אנחנו יחד מול המסך כדי שנמצא איזון בריא".

הכנה לפני סיום - תאום ציפיות נותן ביטחון: אפשר לשים שעון שיצפצף 5 דקות לפני שנגמר הזמן ואפשר שאתם תתנו את התזכורת. ככה תהיה פחות התנגדות כשהזמן לכבות יגיע. כמו בכל מעבר, חשוב להכין את הילדים מראש. הם לא יודעים שעון ולא מחשבים זמנים כמוכם. הם חיים בעולם נטול זמן, חוקים וטבלאות אקסל.

להכין חלופה למסך - ולא לצפות שהילדים ילכו לקרוא ספר: אחרי שמתנתקים מהמסך יש ואקום, יש ריק כזה שצריך למלא. אצלי בבית, כשהילדים היו קטנים, הדרך שהם מילאו את הריק הזה היה במריבות אחד עם השנייה. הצעקות והמכות גרמו לי להצטער שלקחתי להם את המסך... לפחות קודם היה שקט. מה שזה אומר זה שאין לנו מה לצפות שהם פשוט יידעו מה לעשות עם עצמם אחרי שלקחנו את הדופמין. תהיו חכמים ותכינו חלופה. רצוי משהו שכולל הוצאת אנרגיה פיזית. למשל, לרדת למטה אם אפשר. אם אי אפשר כרגע, תהיו יצירתיים ותחשבו על משהו שיעזור להם לפרוק. מה שאני עשיתי זה נתתי להם כל מיני פעילויות ספורט בסלון כמו לקפוץ על רגל אחת 20 פעם או לכדרר כדור (ספוג). אני ישבתי ולקחתי להם זמנים (במסך כמובן).

לסיכום, אנחנו מתמודדים פה מול מפלצות ענק (לא הילדים אלא חברות הטכנולוגיה והגיימינג). תזכרו שהילדים שלנו לא יצרו את המסכים וגם לא את התכנים. תהיו אוהבים אל הדור הזה וגם אל עצמכם.

ד״ר יפעת מצנר חרותי היא מדריכת אבות והורים. בואו לקבל עוד עצות ורעיונות – כאן.