הטעות שאתם עושים כשאתם כותבים הודעה למורה ב-23:00

השבוע תפס אותי חבר, מחנך יותר מ-20 שנה ששיתף אותי בכאב בכך שאחד מהורי כיתתו דיבר אליו בצורה מזלזלת ולא מכבדת. בעקבות חווית השיתוף הזה, חשבתי לשתף אתכם, הורים, במכתב שכתבתי לאותו ההורה.

"הורה יקר שלום וברכה,

שב רגע, תוריד את התיק מהכתפיים. בוא נדבר גלוי, בלי פילטרים של קבוצות וואטסאפ ב-23:00 בלילה.

מכיר את הרגע הזה שאתה חוזר מהעבודה, גמור, וכל מה שאתה רוצה זה שהילד יניח את הנייד ופשוט... יקשיב? עכשיו קח את ההרגשה הזו, ותכפיל אותה ב-35. תוסיף לזה רעש רקע של מטוס סילון, דרישות של המערכת, וילד אחד ששכח את הריטלין (או את הלב) בבית.

ברוך הבא לבוקר הממוצע של המורה של הילד שלך.

אנחנו רצים לקנות להם את המותגים הכי יקרים, בודקים שהם אכלו חלבון בבוקר, ושולחים אותם לבית הספר כאילו אנחנו שולחים יהלומים לליטוש. אבל אז, בשיחת הסלון בערב, ליד הילד, אנחנו 'מלטשים' דווקא את המורה. 'מה היא מבינה?', 'הוא שוב התבלבל', 'בית ספר של פעם'.

חברים, כשאנחנו מזלזלים במורה, אנחנו לא פוגעים במערכת החינוך, אנחנו כורתים את הענף שהילד שלנו יושב עליו. כי ילד ששומע בבית שהמורה שלו 'לא משהו' לא מסוגל ללמוד ממנו כלום. הוא לא יקשיב לערכים, לא להיסטוריה ולא למתמטיקה. הוא פשוט יאבד את המצפן.

כבוד למורה הוא לא פריבילגיה של המורה, הוא תנאי הכרחי לצמיחה של הילד שלך. המורה הוא השותף הכי אסטרטגי שיש לך בחיים. הוא רואה את הילד שלך ברגעים שאתה לא, הוא נלחם עליו כשהוא נכשל, והוא שם לו גבולות שאתה לפעמים מפחד לשים.

אז פעם הבאה שיש לכם 'בטן מלאה', תרימו טלפון, דברו בנחת, תשאלו איך אפשר לעזור?. אבל מול הילד? תנו למורה את הכתר. כי כשהילד רואה שאתם מכבדים את המורה, הוא מבין שיש סדר בעולם. הוא מבין שיש סמכות. הוא מרגיש בטוח.

בסוף, כולנו רוצים את אותו הדבר: שהילד הזה יגדל להיות בן אדם. וזה מתחיל בזה שאנחנו נהיה בני אדם כלפי מי שמחזיק לו את היד חצי מהיום.

שיהיה המשך יום של חיבור ועין טובה".

הנה כמה טיפים מהשטח איך להיות הורים שהם שותפים, בלי לאבד את הביקורת אבל עם שכל ישר:

אל תהיו "הורים של 23:00 בלילה": יש לכם ביקורת? היא בוערת? אל תשלחו הודעה עצבנית בוואטסאפ רגע לפני שהמורה עוצם עיניים. חכו לבוקר, תנשמו, ותבקשו שיחה מסודרת. כבוד לזמן של המורה הוא הצעד הראשון בכבוד למקצוע.

הכלל של "הסנדביץ'": בשיחה עם המורה, תתחילו במשהו טוב שראיתם בילד או בכיתה. אחר כך תעלו את הבעיה בנחת, ותסיימו בחיזוק. כשמורה מרגיש שאתם רואים את המאמץ שלו, הוא יהיה הרבה יותר פנוי להקשיב למה שכואב לכם.

תשאלו "איך אני יכול לעזור?": במקום לבוא בגישת "מה עשיתם לילד שלי", תבואו בגישת "מה אנחנו יכולים לעשות יחד". כשהמורה רואה בכם בעלי ברית למשימה, הוא לא יתגונן, הוא יגייס את כל הלב שלו עבור הילד שלכם.

הסדר של הבית נשאר בבית: יש לכם ביקורת על שיטת הלימוד או על החלטה של המנהלת? אל תגידו את זה ליד הילד. אם אתם רוצים שהילד יקשיב למורה בכיתה, הוא חייב להרגיש שאתם סומכים על מי שעומד שם.

חפשו את הסיפור, לא רק את הציון: ביום הורים, אל תשאלו רק "למה הוא קיבל 70?". תשאלו "איך הוא מבחינה חברתית?" או "מה הדבר שהכי מדליק לו את העיניים בשיעור?". כשמורה רואה שחשובה לכם הנשמה של הילד ולא רק התעודה, נוצר חיבור אמיתי.