כשהילד מזכיר את האב שמת – והאם מתקשה להתמודד
הוא בן 12, אביו מת, ואמו מתקשה להתמודד עם העובדה שהוא מזכיר לה אותו יותר ויותר. הדודה שלו חוששת שהקשר ביניהם יושפע מכך, ושהילד יחפש את תחושת השייכות שחסרה לו בבית במקום אחר. אז איך להתמודד עם אבל של הורה בלי לשכוח את הילד? בעלת טור העצות של "וושינגטון פוסט" מציעה לחשוב לא רק על שיחה עם האם, אלא גם על האדם שהילד עצמו צריך שיהיה שם עבורו
בישראל, שבה משפחות רבות מכירות מקרוב את המציאות של אובדן ושכול, השאלה מה קורה לילדים כשהמבוגרים סביבם עסוקים בהתמודדות עם הכאב היא לא שאלה תיאורטית. לפעמים דווקא בתוך המשפחה קשה לראות שילד שמתבגר ומתנהג אחרת לא רק עובר את השינויים הטבעיים של גיל ההתבגרות, אלא גם מושפע ממה שקורה בבית. מקרה שהגיע לאחרונה לטורה של קרולין הקס, בעלת טור העצות של "וושינגטון פוסט", ממחיש עד כמה מורכב יכול להיות הקשר בין אבל של הורה לבין הילד שנשאר איתו בבית.
השאלה נשלחה להקס בידי דודה מודאגת, שסיפרה על אחיינה בן ה-12. אביו של הילד מת, ולדברי הדודה, אחותה מתקשה להתמודד עם הדמיון בין בנה ובין בעלה המנוח. כשהסובבים אומרים שוב ושוב עד כמה הילד דומה לאביו, היא בדרך כלל מרימה את הכתפיים וממשיכה הלאה. הדודה חוששת שהמצב משפיע גם על הילד. בגיל 12, היא יודעת, זה טבעי שילדים מתחילים להתרחק מההורים, רוצים יותר עצמאות ומבלים יותר זמן עם חברים. אך במקרה שלו היא חוששת שאם הבית לא יהיה עבורו מקום נעים ובטוח, הוא יחפש שייכות והשפעה מחוץ למשפחה – ולא בהכרח בסביבה שתיטיב איתו. היא התלבטה אם לדבר על כך עם אחותה
"אולי צריך להגיד את זה פעם אחת"
הקס לא מתעלמת מהקושי. לדבריה התגובה של האם יכולה להיות קשורה לאבל שלה, ומציעה לדודה לשקול לומר לה את הדברים פעם אחת – גם אם היא אינה רוצה לשמוע. הרעיון, לפי הקס, אינו לנהל שיחה שבה הדודה מסבירה לאחותה כיצד עליה להתאבל או מאשימה אותה ביחס שלה לילד. במקום זאת, אפשר להעלות בעדינות את החשש בנוגע לבן שלה ולתת לאם הזדמנות לחשוב עליו.
לדבריה, לפעמים עצם האמירה יכולה "לשתול את הרעיון" בראשו של אדם, גם אם התגובה הראשונה שלו היא התנגדות. אם האם תגיד לדודה שהיא אינה מבינה את המצב, זה לא בהכרח אומר שלא היה נכון להעלות את הנושא.
מבחינת הקס, קיימת גם אפשרות אחרת – והיא אינה מחייבת שיחה עם האם בכלל. הדודה יכולה להחליט שהיא פשוט תהיה עבור האחיין שלה נוכחות יציבה וחיובית. הדרך לעשות זאת יכולה להשתנות בהתאם לקשר ביניהם, אך העיקרון פשוט: לראות אותו, להתעניין בו, להקשיב לו ולהיות שם עבורו.
הקס כותבת כי לאורך יותר מ-30 שנה של מענה על פניות, היא שמעה ממבוגרים שנזכרו בתקופות קשות בילדותם גם באנשים שהיו עבורם מעין "שומרים". לא תמיד אלה היו אנשים שהתערבו באופן דרמטי או פתרו את הבעיות שלהם. לפעמים אלה היו פשוט מבוגרים שראו אותם, הקשיבו להם, דאגו להם והתייחסו אליהם בכבוד בתקופה שבה לא קיבלו מספיק מזה ממבוגרים אחרים.
במקרה הזה, היא מזכירה, הילד נכנס לגיל ההתבגרות כשהוא מתמודד עם אם שנמצאת עדיין בתוך האבל שלה. נוכחות של אדם אחר שאכפת לו ממנו אינה יכולה לפתור את המצב בבית, אבל היא יכולה להיות משמעותית עבורו.
גם בישראל מכירים את המציאות הזאת
הסיפור האמריקאי מעלה שאלה שמוכרת גם למשפחות בישראל: מה קורה לילדים כשהמבוגרים סביבם מתמודדים עם אובדן, שכול או טראומה? ילדים מתחילים את גיל ההתבגרות, מחפשים עצמאות, מפתחים קשרים חברתיים ומנסים להבין את המקום שלהם בתוך המשפחה – וכל זה יכול לקרות במקביל לאבל של אחד ההורים.
אין זה אומר שהורה שמתאבל אינו אוהב את ילדיו או אינו רוצה להיות שם עבורם. לפעמים הכאב תופס כל כך הרבה מקום, עד שקשה להורה לזהות כיצד הוא משפיע על הקשר עם הילד. במצבים כאלה, קרובי משפחה יכולים להיות משמעותיים לא משום שהם צריכים "לתקן" את המשפחה, אלא משום שהם יכולים לספק לילד עוד קשר יציב ובטוח. לפעמים מדובר בשיחה, לפעמים בזמן משותף, ולפעמים פשוט בידיעה שיש מבוגר שאפשר לפנות אליו.
במקרה של האחיין בן ה-12, המסר של הקס אינו שהדודה צריכה לקבל עליה את תפקיד אמו או לפתור את האבל שלה. היא יכולה לומר פעם אחת את מה שמדאיג אותה, ואם אחותה אינה מוכנה לשמוע – להרפות מהעימות ולהמשיך להיות שם עבור הילד. כי גם בתוך משפחה שמתמודדת עם אובדן, הילד ממשיך להתבגר. ולפעמים, דווקא בתקופה שבה אחד המבוגרים הקרובים אליו מתקשה להיות פנוי עבורו, מה שהוא הכי צריך הוא אדם אחר שיראה אותו.