ילד שמפחד להשתתף בשיעורי ספורט בכיתה זה מי שבדרך כלל חווה חרם

חרם נעשה לתופעה מוכרת ושכיחה כמעט בכל בית ספר, וכמעט תמיד הוא עובר גם לרשתות החברתיות ולקבוצות הוואצאפ. "הדרה ושיימינג שמסלימים בוואטסאפ מתחילים תמיד יותר מוקדם ואפשר למנוע את זה", אומר חי סיני (42) מנכ"ל עמותת "ניקה ספורט וקהילה". "במגרש הספורט אנחנו מצליחים לזהות תופעות שמעודדות הדרה ובידוד חברתי, אנחנו רואים דברים שמורים בכיתה לא בהכרח יצליחו לראות ובוודאי שלא ההורים. באמצעות העיסוק בספורט אפשר לזהות פערים ודפוסים חברתיים עוד בשלב שבו אפשר למנוע ניתוק וחרם, לפני שזה מגיע לכיתה".

עבור סיני, מומחה לפדגוגיית ספורט ופיתוח מיומנויות, המגרש מעולם לא היה רק מקום לרוץ בו. כילד שנטה להיחבא אל הכלים, שיעורי החינוך הגופני ומשחקי הכדור בהפסקה היו ה"טיקט החברתי" שלו. שם, דרך תנועה ומשחק, הוא מצא מקום יותר מזמין לחזק קשרים חברתיים ולהרגיש משמעותי עבור הקבוצה. הוא הבין את מה שהמחקרים באירופה כבר מזמן מוכיחים: כשילד חושש מכדור או מאבד שיווי משקל, הוא נוטה להיפלט מקבוצת השווים. דרך שיטת 'מולטי סקילס' החדשנית, הוא הופך מאמנים ל"סוכני שינוי" שמזהים מורכבויות חברתיות דרך תנועה, ומעניקים לילדים תחושה חברתית חשובה ביותר: מסוגלות.

כשהשתחרר מהצבא וחשב ללמוד חינוך גופני, המסר שספג מהסביבה היה ברור: "בחינוך גופני אין פרנסה", ולכן הוא פנה לעולם המכירות והשירות. בגיל 26 קיבל החלטה לעזוב תפקיד ניהולי ברשת סלולר גדולה, ולפנות ללימודי חינוך גופני, מתוך רצון להיות משמעותי ומתוך הבנה שלילדים בישראל יש פוטנציאל לא פחות משל ילדים במדינות אחרות. "אני מאמין באמרה 'נאה דורש, נאה מקיים'", הוא אומר. "ולכן, כמודל לחיקוי עבור החניכים היה לי ברור שמה שאני דורש מהם, הוא גם עליי. סיימתי את הלימודים בהצטיינות, אבל מהר מאוד הבנתי שההכשרה לא באמת הכינה אותי לעבודה עם הילדים של היום".

סיני לא ויתר. הוא יצא למסע מחקר עצמאי, למד מודלים חינוכיים וספורטיביים מארצות הברית, בלגיה, גרמניה, ספרד, אנגליה והולנד. במהלכם נחשף למודלים מתקדמים ששמים במרכז לא רק את הנושא הפיזי, אלא את האופן שבו המוח פועל בהקשר התנועתי. כחלק מההתפתחות שלו הוא פועל כיום בשיתוף פעולה עם מומחים מהולנד שפיתחו מודל מתקדם בתחום.

"עד שילד בועט לשער, מתרחשים שישה שלבים נוירו-ביולוגיים במוח", הוא מסביר. "הבעיטה היא רק התוצר הסופי, אבל כשמבינים איך השלבים פועלים קל להבין גם למה הביצוע מוצלח או כושל, ולהתאים את התרגול למה שנדרש בצורה מדויקת. כשמבינים את זה, אפשר לבנות אימון שמאפשר גם לילד, בכל גיל אגב, שפחות חזק או מהיר פיזית - להשתתף, להצליח ולהיות חלק".

לדבריו, האימון הוא הרבה מעבר לתנועה - הוא מאפשר פיתוח תהליכי חשיבה, פיתוח כישורים חברתיים, ויסות רגשי - ואת כל זה אפשר לשלב בתרגול אחד ובמערך אחד. " אם נבין את זה, נוכל לעזור להרבה ילדים".

מתוך ההבנה הזו נולדה שיטת מולטי סקילס. השיטה מבוססת על חשיפה למגוון רחב של מיומנויות יסוד ויכולות גופניות שמאפשרות לילדים לפתח יצירתיות תנועתית, יכולת הסתגלות למצבים, לשינויים ולפתרון בעיות כחלק מקבוצה ולא משנה אם מדובר בכדורגל, כדורסל, אתלטיקה ועוד. "אפשר להשיג את האפקט הזה בכל ענף, רק צריך לדעת איך לשלב את זה במסגרת הפעילות בצורה חכמה", הוא קובע.

"אנחנו מצליחים לזהות בדידות והדרה"

כיום, הפעילות שייסד משפיעה על כ-10,000 ילדים בשנה, בשיתוף תוכנית SSI של קרן עזריאלי, שעוזרת לעמותה ביצירת חיבורים אסטרטגיים לארגונים אחרים כדי להרחיב את האימפקט החברתי של הספורט בישראל בדגש על פעילות בבתי הספר. "בכיתה יש דברים נשארים מתחת לרדאר", הוא אומר. " דרך מבנה האימון, בתרגילים ובמשחקים, אנחנו מצליחים לזהות בדידות, הדרה או פערים חברתיים ומעבירים את המידע לצוות הפדגוגי".

"ילדה שמפחדת מכדור או ילד שנוטה לאבד שיווי משקל יימנעו ממשחק מחניים או כדורגל בהפסקה, מה שמרחיק אותם מקבוצת השווים. הרעיון הוא פשוט לייצר חוויית הצלחה בדברים הקטנים, לתת את הביטחון לשחק בכדור, ובאותה מידה לעודד אותם לעשות גם דברים מורכבים - זה מה שבונה ביטחון. ילד צריך להרגיש שהוא מסוגל, לא שהוא מצוין, כי כשההרגשה היא ש'אני מצליח', הדרך קצרה לבנות יכולת, לחזק את האישיות ולהתפתח במובנים נוספים ומשם גם לערכים של מצוינות".

"בשנים האחרונות הפכו את הפעילות הגופנית למשהו טיפולי, אבל אנשי חינוך שהם מאמנים לא צריכים להיות מטפלים כדי להבין איך להגיע לילד, איך לייצר חוויה ואיך להעלות חיוך על פני הילדים. הספורט נהיה משהו שילדים בורחים ממנו, כבר שכחנו שספורט זה פשוט כיף. והכיף הזה הוא הטיפול הרגשי האמיתי בילדים. המשחק הוא הכלי האמיתי ללמידה, וכאשר הילדים נמצאים בחוויה של המשחק הם יכולים ללמוד על החיים עצמם. איך לשתף פעולה, איך להביע עמדה מתוך כבוד, איך לעודד אמפתיה ואיך לכבד את המאמץ של האחר".

טיפים להורים: איך הספורט יכול לחזק גם חברתית

אל תמהרו להתמקד בענף אחד בגיל צעיר: חשיפה למגוון תנועות, כמו: קפיצה, זריקה, גלגול, ריצה, כדרור והתחמקות בונים ארגז כלים מוטורי רחב שמעלה את תחושת המסוגלות של הילד, חפשו את המולטי, את הגיוון - בגיל היסודי (ולא רק) אין שום משמעות להתמחות, להיפך, מחקרים מראים בצורה חד משמעית שזה מוביל לשחיקה פיזית ומנטלית.

שימו לב האם חוסר בהשתלבות נובע מחוסר במיומנות: ילד שנמנע ממשחקים בהפסקה לא תמיד "לא אוהב ספורט". לעיתים חסרות לו מיומנויות בסיסיות שגורמת לו להרגיש נחות. חיזוק קטן במיומנות (איך לתפוס כדור, איך לבלום) יכול לעשות פלאים בביטחון העצמי שלו ומשם בהשתלבות החברתית שלו.

ראו בספורט מעבדה לחיים: המסגרת הספורטיבית היא מיקרו קוסמוס לחיים עצמם. השתמשו במה שהמרחב הזה מאפשר, כדי לתווך לילד מה הוא יכול ללמוד על עצמו מתוך הפסד או תסכול, עבודה בצוות או גם הצלחה. כל אלה הם הזדמנות ללמידה, לחוסן ולהתמודדות עם לחץ בסביבה בטוחה.

חפשו מסגרות שבהן המאמן רואה את הילד כאדם שלם: דמות חינוכית משמעותית יכולה להשפיע על זהות הילד הרבה מעבר להישגים ספורטיביים.

תשאלו את השאלות הבאות:

• האם המאמן צועק כל הזמן?
• האם המאמן מסביר לילדים את הטעויות שלהם או שהוא שופט אותם על טעויות?
• האם המאמן מחבר בין הילדים או מקטב ביניהם?
• האם המאמן מדבר באימון יותר מאשר מאפשר תנועה?
• האם המאמן מזמן לילדים מגוון רחב של אפשרויות תנועה?
• האם המאמן מצמצם פערים פיזיים באמצעות שינוי תנאים במגרש?
• האם המאמן מדגיש תהליכי חשיבה ומאפשר להם לשחק במשחקים המצריכים קבלת החלטות?

השלב הבא בעשייה של סיני ועמותת "ניקה ספורט וקהילה" הוא "פרויקט 20-40-30", פרויקט דגל חדש המיועד לילדים מאזורים מוחלשים. התוכנית מייצרת מסגרות המשכיות לבית הספר במודל של מרכזים חינוכיים-ספורטיביים שבהם הילדים מפתחים את הפוטנציאל שלהם על פי עקרונות מחק"ר אותם פיתח: כישורים מוטוריים, כישורים חברתיים, כישורים קוגנטיביים וכישורים רגשיים. התוכנית עוזרת לילדים להימנע מהתנהגויות בסיכון כבר בגיל צעיר ולקבל ארגז כלים משמעותי בהתפתחות שלהם כדי להפוך לבוגרים בעלי ערך בחברה. לדברי סיני, הגישה הזו מאפשרת לבתי ספר, רשויות וארגונים לראות בספורט לא רק תוספת לשעות הלימוד, אלא כלי חינוכי וקהילתי.