"אני מרגישה בטוחה יותר בבסיס מאשר בבית"

"אני כבר לא יודעת איפה אני מרגישה יותר בטוחה, בבית או בבסיס", אמרה לנו לאחרונה נטע, אחרי סדנה על חוסן נפשי לאנשי קבע. היא ניסתה לחייך, אבל העייפות הייתה חקוקה עמוק בפניה. סרן נטע, קצינה מוערכת, אחת שמפקדת על יחידה טכנית קריטית בבסיס, רגילה להיות בשליטה. בזמן המלחמה היא התמסרה לתפקיד, לבסיס, לפיקוד על חיילים בסדיר שמצאו את עצמם משרתים במלחמה, למשימות שדרשו ממנה את כל מה שיש לה לתת. הבית, שתמיד היה אצלה המרכז, הפך לרקע מטושטש. בעלה, שנשאר עם הילדים, לקח אחריות מלאה, אבל עכשיו, אחרי שהשבועות הפכו לחודשים ושנים, אף שהוכרזה הפסקת אש, העומס לא פחת. משהו שם החל להישבר. השתיקות החליפו את השיחות, המרחק התרחב, והילדים, שפעם היו רצים אליה, מחפשים עכשיו את אבא, כל פעם שהם צריכים דבר מה.

"איך זה שעד לפני כמה חודשים הכל היה ברור, ופתאום אני מרגישה זרה בבית שלי?", היא שאלה. למעשה, הגוף שלה ענה לפני שהיא הצליחה לשים לזה מילים. התיאוריה הפוליווגלית מסבירה לנו איך מערכת העצבים שלנו פועלת תחת לחץ. כשהגוף חווה סכנה ממושכת, הוא נכנס למצב הישרדותי – הדופק מואץ, השרירים מתוחים, הדריכות הופכת לקבועה. אצל נטע, כמו אצל לא מעט נוספים, הגוף נשאר בכוננות גבוהה, גם כשהיא חזרה הביתה. וכשהמערכת לא מצליחה להירגע, היא לומדת לנתק. 

ראינו את זה גם אצל רן, איש מילואים ותיק, שחזר אחרי חודשים של שירות אינטנסיבי. הוא תיאר איך הוא יושב עם המשפחה בארוחת ערב, הילדים מספרים משהו מצחיק שקרה בגן, אבל הוא לא שם. המוח שלו משחזר אירועים, הגוף דרוך. הוא רוצה להיות קרוב, אבל בפנים הוא מרגיש רחוק. גברים לא רגילים לדבר על זה, לא כשהם ילדים, לא כשהם בני 20, ובטח שלא כשהם בני 30-40, אחרי שירות של 100 ו-200 ימים במילואים. הם יגידו "אני עייף", או "עזבו אותי כרגע", או פשוט ישקעו בטלפון. אבל מה שקורה אצלם בפנים זו הצפה רגשית, פחד שאם יתחילו לדבר זה לא ייגמר. אז הם סוגרים את זה בפנים וממשיכים הלאה.

אבל הרגשות האלו לא נעלמים. הם מחפשים דרך לצאת. לפעמים זה יהיה בהתפרצות זעם לא פרופורציונלית על הילד ששפך חלב, לפעמים זה בכביש בגלל מישהו שלקח את החניה, ולפעמים זה פשוט בניתוק מוחלט. חלק גדול מהגברים רבים מתארים שהם מגיעים הביתה, אבל לא באמת מרגישים שם. לא רוצים לדבר, לא רוצים חיבוק, לא רוצים מגע. בנות הזוג, מצדן, לא מבינות מה קרה – למה האיש שהן חיכו לו כל כך הרבה זמן, נראה להן פתאום כל כך רחוק.

הזוגיות נשחקת בשקט – ואז מתפרקת ברעש. בהתחלה, כשנטע גויסה למלחמה, הבית היה מקום בטוח. בעלה היה שם, נתן לה מרחב לפעול. אך החודשים עברו, הגיבוי הפך לאכזבה, האכזבה לכעס, והכעס לזעם מתפרץ. הוא מרגיש שהיא נטשה אותו, שהיא לא שם, שהכל עליו. היא מרגישה שהוא לא מבין אותה, שהוא מתרחק ממנה בכוונה. כמו שקורה אצל לא מעט זוגות במצבי לחץ מתמשכים, הדינמיקה ביניהם נהייתה למאבק בלתי מדובר על שליטה והכרה.

היא לא ביקשה להיות פחות אמא, הוא לא רצה להיות "היחיד שנשאר בבית", אבל המציאות לא השאירה להם ברירה. זה תהליך שאנו רואים שוב ושוב בעבודה שלנו – זוגות שמנסים למצוא את הדרך חזרה, אבל מרגישים שהם מדברים בשפות שונות.

בעמותת "לא. לאלימות נגד נשים", זיהינו את תופעות מצבי הדחק שיצרה המלחמה, המשנים את המרחב האישי, הזוגי והמשפחתי, ופיתחנו סל של כלים ומענים מותאמים להתמודדות. בימים אלה, כשעשרות אלפי חיילי מילואים חוזרים אט-אט הביתה, כביכול לשגרה, ואחרים עדיין ממשיכים בשירות מילואים פעיל, בסבב שלישי או רביעי, יש לקחת בחשבון את השלכות הלחימה על משפחות חיילי וחיילות המילואים, לא רק מההיבט האישי והכלכלי אלא גם לשינוי המרחב האישי, הזוגי והמשפחתי. לפעמים כשהמלחמה על הבית מסתיימת הופכת למלחמה בתוך הבית.   

מה שנטע מרגישה הוא לא כישלון, אלא תוצאה טבעית של לחץ מתמשך. השלב הבא יהיה לעזור לה להפסיק לנסות "לחזור להיות כמו פעם", כי המצב השתנה, ונסייע לה למצוא דרך חדשה לאזן בין הדברים.

גם מה שרן חווה לא תקף אליו בלבד. גברים שחווים לחץ מתמשך צריכים להבין שהם לא יכולים פשוט "להתאפס". המוח והגוף שלהם עברו חוויה אינטנסיבית, וזה לוקח זמן. חשוב לשים לב מתי הכעס מתגבר, מתי הניתוק משתלט, מתי הגוף מאותת שהמתח גדול מדי.

המשפחה, מצידה, יכולה לעזור, אבל גם צריכה להבין שזה תהליך. זה לא שהוא לא רוצה להיות שם, אלא שהוא פשוט לא יודע איך. במקום לדרוש "תחזור להיות כמו שהיית", עדיף לומר "אני מרגישה שאנחנו רחוקים, אני רוצה להתקרב ולהבין מה עובר עליך".

המלחמה שינתה ומשנה אותנו. היא עלולה ליצור לחצים פנימיים במשפחה ולעיתים אף תסמיני פוסט טראומה, פרצי זעם, מתחים, מצבי דחק וחוסר שקט במשפחה, כלפי הילדים ובין בני הזוג. אם נדע לדבר עליה – היא לא תנצח אותנו. המשפחה היא לא רק מקום לחזור אליו, היא גם המקום שמרפא.

קו הסיוע והתמיכה של עמותת 'לא. לאלימות נגד נשים', נותן מענה 24/7 בטלפון 6724*

עו"ס נעם דקל היא מנהלת פיתוח מקצועי בעמותת "'לא. לאלימות נגד נשים" ועו"ס אבי גזית הוא עובד סוציאלי בעמותה, מטפל בבוגרים בתחום אלימות במשפחה. קצין בריאות נפש במילואים.