״אחד הרגעים הקשים ביותר שעברתי. הילדים לא הפסיקו לבכות״

לא מעט זוגות מעדיפים לתזמן את מועד הפרידה והפרדת המגורים לחופשת הקיץ, ככל שהדבר מתאפשר. אם גם אתם מתכננים להודיע לילדים על הפרידה בימים או בשבועות הקרובים – אתם לא לבד. בישראל הסטטיסטיקה מדברת על אחד מכל שלושה זוגות שמתגרש. מאות אלפי הורים נאלצים להביט בעיניים של ילדיהם ולהגיד להם – אבא ואמא כבר לא ביחד ומעתה יש לכם שני בתים: הבית של אמא והבית של אבא.

מהניסיון שלי כיועץ ומטפל בהורים ובילדים – קשה מאד לצפות את תגובת הילדים ואף את תגובת ההורים, אך עם זאת חשוב מאד ששני בני הזוג יתכוננו אליה כהלכה, ביחד ולחוד, כדי שהשיחה הקשה לא תהיה טראומטית או בעלת השלכות לא רצויות לאף אחד מהמשתתפים.

למה דווקא בחופשת הקיץ?

אצל לא מעט זוגות, ההחלטה להודיע לילדים על פרידה מתקבלת דווקא במהלך חופשת הקיץ. מדובר בתזמון לא מקרי - חודשי הקיץ נתפסים כתקופה רגועה יותר עבור הילדים, ללא עומס לימודי או מחויבויות שגרתיות, מה שמאפשר להם לעכל את הבשורה בקצב שלהם ולקבל תמיכה רגשית מבלי להתמודד במקביל עם מבחנים, מערכת שעות או שינויי מסגרת. נוסף על כך, חופשת הקיץ מעניקה להורים חלון זמן חשוב להתארגנות מעשית: מעבר דירה, הפרדת מגורים, חלוקת משמורת - כל אלו דורשים זמן והתארגנות לוגיסטית שמורכבת יותר בשגרת שנת הלימודים. כשהשיחה מתבצעת בחופשת הקיץ, הילדים יכולים להסתגל למציאות החדשה טרם תחילתה של שנה חדשה - בבית הספר ובחיים.

מאידך, יש הורים החוששים שהילדים יצטרכו להתמודד עם הבשורה ואז לצלול לשבועות מלאי זמן פנוי, חוסר מסגרת ולעיתים גם חופשה אצל הורה אחר, דברים שעשויים לתרום לתחושת הבלבול אצל ילדים.

מנסיוני, אני סבור שדווקא חופשת הקיץ היא זמן רצוי שיכול להקל את התמודדות הילדים עם המציאות החדשה, ועדיין, כל משפחה היא עולם. יש ילדים שמסגרת עושה להם סדר ועבורם עדיף ליזום את השיחה הזו עם תחילת שנת הלימודים, וייתכן עם ליווי של הצוות החינוכי.

כמעט כל הורה מתלבט – מתי נכון לדבר? איך להוציא את המילים? ומה יקרה כשהעיניים הגדולות שלו יתמלאו דמעות או שאלות? לפעמים מספיק רק להעלות את המילים “אנחנו נפרדים” מול הילדים, כדי להרגיש שהעולם מתפרק לשניים – לא רק שלהם, גם שלכם. אז איך בוחרים את הזמן הנכון, את המילים המדויקות ואת הדרך הכי נכונה? כי גירושין עבורם אינם רק שינוי בשגרת הבוקר או מקום הלינה. לפעמים זו תחושת זרות, חשש לאבד את המקום שלהם, וגם פחד לא מודע ש"אני כבר לא שייך".

אז למה זה כל כך קשה? כי מה שאתם יודעים - הוא לא מה שהם מרגישים. ייתכן שיש להם גם תחושת הקלה, אך אצל הילדים עולות לפעמים מחשבות כמו "האם אני אשם"? "האם יבוא יום וגם אותי תעזבו"? ואפילו – "האם מותר גם לי להמשיך לאהוב את שניכם?". אלה שאלות של שייכות וערך עצמי – לא רק של "לוגיסטיקה".

אז מה אומרים – ומה לא?

חשוב להתאים את עיקרי המסר לגיל, לאופי, ולשפה של כל ילד או ילדה. שיחה נכונה היא כמו עוגן – עוזרת לילד להבין. לשיחה עם הילדים בחרו מקום שקט, רגוע, שבו כולם יוכלו להיות נוכחים בסיטואציה. בלי טלוויזיה, בלי טלפונים פתוחים. זה יכול להיות באחד מערבי השבוע, בו כל בני הבית בבית או בשבת בבוקר, כאשר אין מחויבויות למשך היום.

אם תשאלו עשרות אנשי מקצוע, תמצאו חילוקי דעות – אך ישנם כמה כללים אוניברסליים:

לפני שאתם משתפים את הילדים, ודאו שההחלטה לפרידה ברורה לכם. ילדים קולטים חוסר ודאות – ואם תשתפו בשלב מוקדם מדי, אתם עלולים ליצור חרדה מיותרת, תקוות שווא או בלבול. טיפ חשוב: אם אתם בעצמכם עוד לא בטוחים – זה הזמן לשוחח עם איש מקצוע, לא עם הילד.

השיחה צריכה להיעשות על ידי שני ההורים יחד – במסר אחיד, כשההורים מוכנים פיזית ורגשית להגיב לשאלות (לא "בין לבין", לא על הדרך).

ומה אומרים?

הילדים מרגישים את ה"שקט" הכבד בבית, עוד הרבה לפני שהמילים נאמרות. דווקא רגעי השתיקה, המבטים, הדלתות הנסגרות, ארוחות הערב שקטות, אלה מאותתים לילד שמשהו קורה. שאלת פתיחה שחלק גדול ממליצים עליה היא ״בטח שמתם לב..." - בטח שמתם לב שאמא ואבא לא מסתדרים לאחרונה וכו. זו הקדמה שחשוב לומר אותה כדי לקבע אצל הילדים את ההבנה שלא מדובר במשהו פזיז או במשברון שיעבור, אלא בתהליך ארוך שבני הזוג עברו עד שגיבשו החלטה להיפרד.

מסרים נוספים שכדאי להעביר:

קביעות: "אמא ואבא תמיד יישארו ההורים שלך" – זה הבסיס. ראוי להזכיר שהאהבה נשארת גם אם המבנה המשפחתי משתנה.

האחריות לא מוטלת על הילדים: הדגישו שכל הסיבות לגירושין נוגעות רק לקשר בין ההורים ולא ליחסים עם הילד. כל משפט שמתקרב ל"אנחנו נפרדים בגלל משהו שקרה..." עלול לגרום לילד לחשוב שהיה לו חלק בסיבה.

שקיפות, לאנ עומס: ספרו את האמת, אבל במידה שתואמת את גיל הילד. אין צורך, ואפילו לא רצוי, להכניס ללב של ילד את כל הפרטים והמורכבויות של הקשר.

היו ברורים: “אמא ואבא מחליטים להיפרד, ולא נהיה יותר בני זוג, אבל אנחנו תמיד נישאר ההורים שלך ותמיד נאהב אותך”. זכרו להגיד כמה פעמים בשיחה שהילד לא אשם בשום אופן. "שום דבר שעשית או אמרת". וגם ש"אנחנו כאן בשבילך, כל אחד מאיתנו ימשיך להיות הורה אוהב ותומך".

לא להאשים: כל מאבק אחד מול השני, אפילו ברמיזה, מקשה על עיבוד הבשורה. גם אם מישהו “התחיל”. עבור ילד, כשהורה אחד “רע” – העולם מתפורר באמת. חשוב מאוד לא להתעמת מול הילדים. הם לא צריכים להרגיש שעליהם לבחור צד.

תנו זמן לשאלות והכינו תשובות: מה ישתנה? איפה אגור? מתי אראה את כל אחד מכם? הכינו מבעוד מועד תשובות פשוטות, גם אם יש דברים שעוד לא סגורים.

אפשרו לבכות, לא לכעוס על הדמעות: בכי הוא שחרור, לא בעיה שצריך לפתור. ילד כואב כי הוא אוהב, לא כי הוא חלש.

התאימו את המסר לגיל הילדים: ילד בן 4 לא צריך להבין על בגידות או קשיי תקשורת זוגית – לא כי מסתירים, אלא בגיל זה אין הבנה מה זו בגידה, ואין צורך להסביר אותה. אפשר להסתפק באמירה ש“אמא ואבא לא מסתדרים יותר, החלטנו להיפרד. ובכל מצב שיהיה, תמיד נהיה ההורים שלך, אנחנו אוהבים אותך, ולא נפסיק לאהוב”. בגיל 7-10, יש מקום להעמיק מעט, ולספר על זה שאין יותר טעם להיות ביחד כשלא מסכימים על הרבה דברים. אבל להדגיש מה ישתנה ביומיום: יהיו לכם שני בתים ובכל בית חדר משלכם. אתה תישן לפעמים אצל אבא, לפעמים אצל אמא. אתם תדעו תמיד מתי נמצאים בבית של אבא ומתי אצל אמא. גם אם לא כל הפרטים סגורים – הציגו תכנית זמנית והתחייבות לעדכן אותם כשיהיו שינויים.

מה לא עושים

• לא נכנסים להאשמות הדדיות.
• לא משתפים בפרטים משפטיים, כלכליים או אינטימיים.
• לא הופכים את הילד ל”שליח” בין ההורים.
• לא מציגים את ההחלטה כאילו נעשתה על ידו או בשבילו.
• לא מבטיחים הבטחות שאינן ודאיות.
• הכינו את עצמכם לתגובות שונות. ילדים יכולים להגיב בהלם, בשתיקה, בבכי, בכעס, בהקלה ואפילו באדישות – כל תגובה לגיטימית. אפשרו להם לעבד את הרגש בקצב שלהם. אני זוכר זוג שהתקשר אליי. ההורים היו חסרי אונים ואמרו שזה היה הרגע הכי קשה שלהם בחיים, הילדים לא הפסיקו לבכות וההורים ממש לא עמדו בזה ונאלצו לסיים את השיחה באמצע. כל תגובה היא לגיטימית. עם כל הקושי שבדבר נסו להישאר חזקים ולא להתפרק מול הילדים. הבכי שלכם, עד כמה שהוא הגיוני, רק יכול להפוך את השיחה לרגע טראומטי בלתי נשכח עבורם.

ומה לאחר השיחה?

לתמוך, גם אחרי השיחה. חזרו לשגרה, שמרו על יציבות בעיסוקים, חגים, מפגשים, שיחות עם סבא וסבתא. עודדו את הילד להמשיך לעשות פעילויות אהובות, עבדו יחד על הכנת לוח זמנים ברור (אפילו מצויר). כל אלה הם עוגנים קטנים בתוך ים של שינוי. עם הזמן, ילדים לומדים לשלב את ה"יש" החדש בחייהם ולגלות שגם עם שני בתים, הלב יכול להתרחב. חשוב מאוד להמשיך לשאול "איך אתה מרגיש?", "מה הכי מטריד אותך?”, ואפילו “יש משהו חדש שתרצה לדעת?”. פתחו דלת לשיחות המשך, אל תצפו שלילד יהיו את כל התגובות מיד. עם ילדים קטנים, אפשר לשחק יחד בית-משחקים – תנו להם לבנות שתי פינות ו"להעביר" בובה מבית לבית. כך הם מעבדים את העולם דרך משחק ואפשר לראות דרך זה המון. ובני נוער? לפעמים רק רוצים להרגיש שמותר להם לכעוס, לפחד, או אפילו להיות שמחים מהמקום החדש – בלי שאף אחד ישפוט אותם.

אז איך בונים "לב אחד בטוח" בין שני בתים?

נסו לחשוב: מה הייתם רוצים שילדיכם ירגישו בזמן המורכב הזה? מתוך כך, נסחו את המסר ברגישות ובאומץ – והישארו שם בשבילם, יום אחר יום. זכרו - ילד שמרגיש אהוב, שמאמינים לו ולרגשותיו, שיש לו עם מי לדבר גם אחרי השיחה – הוא ילד שמסוגל לצמוח, גם מתוך סערת השינוי.

וכאשר מגיע יום הפרידה עצמו, בו בני הזוג מפרידים מגורים, תנו לילדים להיות שותפים לבחירות בבתים החדשים, כמו סידור החדר שלהם וסידור המטבח. פעולות אלו יתנו לילדים תחושה של מועילות ומשמעות ויקלו עליהם את המעבר ביחד עם תחושת שייכות.

אל תישארו לבד – גם אתם

הורות בתקופת פרידה היא אתגר רגשי עצום. בקשו עזרה, שתפו חברים, קבלו ליווי מקצועי – לא רק עבור הילדים, אלא גם בשביל עצמכם. הורות טובה מתחילה בהורה שמצליח להישען ולנשום.

הכותב הוא יועץ ומטפל בהורים וילדים, מומחה ברכיבה טיפולית