"הילדים של היום נושאים טראומה לאומית"

בשנתיים האחרונות, אלפי ילדים ובני נוער החיים ללא עורף משפחתי חווים סערה רגשית שאיש לא הכין אותם אליה. במשפחתונים של עמותת "כפרי ילדים אס או אס" מדווחים על עלייה חדה בהתפרצויות זעם, אלימות, ונדליזם בחוסר ויסות רגשי ובהפרת גבולות. אם בעבר היה ניתן לייחס התנהגויות כאלה לדפוסים אישיים או לבעיות עבר, כיום התמונה רחבה בהרבה. הילדים מסתכלים על העולם ורואים מבוגרים חוששים.

המלחמה הוסיפה שכבה נוספת למצוקה שמבעבעת כבר שנים, והסירה את הכיסוי מעל המצוקה שהיתה עצורה. הילדים נחשפו בשנתיים האחרונות לאזעקות, לחדשות מתמשכות על מוות ופגיעה, לסיפורי חטיפה ואובדן, ולוו בחרדה של מבוגרים שאמורים להיות עוגנים. למבוגר יש כלים להתמודד, או לפחות להסביר לעצמו מה קורה. לילד שאין לו מקום בטוח כשהוא חוזר הביתה אין מפלט. הוא לא יכול לדבר, הוא לא יכול להבין, אז הוא מגיב דרך התפרצות. זו השפה שלו.

המשבר יוצא מהמסכים: ביטחון לאומי שהוא רגשי

לרגע נדמה שמדובר בתופעה נקודתית של כפרי ילדים, אבל התמונה רחבה יותר: מדינה שמדברת רק על ביטחון צבאי ושוכחת את הביטחון הנפשי של הדור הבא מפספסת את היסודות שלה. כשמערכות רווחה מתמודדות עם מתקפות זעם יומיומיות, עם חרדות שמופיעות בכל שיעור בכיתה ועם ילדים שמתקשים לישון בלילות זו לא שאלה של חינוך אלא של חוסן לאומי. הילדים שלנו, אלה שאין להם לאן לחזור, הם המבחן האמיתי של החברה הישראלית. אם לא נטפל בהם עכשיו, המחיר יגיע אחרי שהם יתבגרו ואז יהיה כואב ויקר הרבה יותר.

המשמעות המעשית של המשבר ברורה: עלייה אדירה בצורך בטיפול רגשי פרטני וקבוצתי, יותר שעות חינוך, מערך מוגבר של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומטפלים, והצורך בהכשרות מתקדמות לעבודה עם טראומה. החיים בכפר נהיו אינטנסיביים. הילדים צריכים יותר ליווי, יותר יציבות, ויותר דמות מבוגר שלא מתחלף להם כל שנה.

המדריכים צריכים גב מקצועי

בעומס העצום הזה עומדים המדריכים, בדרך כלל צעירים אחרי צבא, שממלאים תפקיד שהוא יותר מעבודת חינוך פורמלית. מדריך בכפר הילדים אינו הורה ואינו מטפל, אלא דמות משמעותית, יציבה ותומכת. הוא מסייע בהכנת שיעורי בית, משוחח ומכוון ברגעים קשים, מפעיל פעילויות בערב, עוזר בפיתוח מיומנויות חברתיות, נמצא כשצריך לשחרר מתח, להרגיע או לשים גבול. עבור לא מעט ילדים שאין להם על מי להישען בבית, המדריך הוא הדמות הבוגרת והקבועה ביותר בסביבה היומיומית שלהם, זו שמקשיבה, מלווה ומראה להם שיש מבוגר שעומד לצידם.

אלא שהמערכת מתייחסת אליהם כאילו מדובר באחת העבודות הפשוטות שאפשר לעזוב אחרי שנה. אנחנו בונים דור של צעירים שתלויים במדריכים אחרי צבא בלי תשתית, בלי תמיכה רגשית מסודרת, בלי שכר שמאפשר יציבות. התוצאה מורכבת: המדריכים נשחקים, עוזבים, והילדים שחוו נטישה בעבר חווים אותה שוב בתוך מערכת שאמורה להיות יציבה.

הפתרון הוא ברור: הכרה רשמית במקצוע מדריך בפנימיית רווחה, עם מסלול הכשרה, תעודה, שכר מותאם וניהול מערך תמיכה רגשי למדריכים עצמם. אם המערכת בנויה עליהם חייבים לראות בהם אנשי מקצוע, ולא תחנה לפני אוניברסיטה.

הצורך עולה, גיוס הכספים קטן

לצד העלייה בצרכים יש גם אתגרי משאבים, והמערכת נדרשת להתאים מענים מקצועיים לעומס החדש. למרות העלייה הדרמטית בצרכים, אנו רואים ירידה משמעותית בתרומות מחו"ל בצל האטה בגיוס כספים בארץ.

ההוצאות לעומת זאת זינקו. טיפול רגשי, מסגרות חינוך מותאמות לטראומה, מערך תומך מוגבר, ואפילו הוצאות אבטחה. הפילנתרופיה כולה מסתכלת על הצבא, ועל בתי החולים ובצדק, אבל אסור לטעות. אחרי חיילים פצועים מגיעים ילדים פצועים נפשית. הם לא פחות ישראלים, והפגיעה שלהם לא פחות מסוכנת לעתיד של המדינה.

ילדים ללא עורף משפחתי הם ליבת העתיד הרגשי של ישראל. אנחנו לא צדקה, אנחנו קו ההגנה החברתי השני של המדינה. אם לא נטפל בילדים האלה, אם לא נכשיר מדריכים כמו שצריך, אם לא נשקיע בטיפול רגשי נקבל מתבגרים שנכנסים למערכת הפלילית, למערכת בריאות הנפש, למעגלי עוני. ואנחנו נשלם על זה בהון. כלכלי, רגשי ומוסרי. ילדים שאין להם בית יציב לחזור אליו זקוקים לבית שהמדינה מחויבת לתת להם. הם לא צריכים רחמים, הם צריכים מבוגרים שמאמינים בהם ומדינה שרואה אותם. זה לא טוב לב. זה פשוט העתיד של ישראל.

הכותבת היא מנכ"לית עמותת "כפרי ילדים אס או אס"