"מה שעשית בממ"ד היה אמיץ": הסיפור מאחורי חקירות ילדי השבי

יש אירועים שבהם גם מערכות ותיקות ומנוסות מבינות בזמן אמת שהמציאות הקדימה אותן. כך קרה אחרי 7 באוקטובר, כשהתברר שילדים ששרדו את הטבח, ילדים שנחטפו וילדים שחזרו מהשבי עשויים להיות לא רק נפגעים אלא גם העדים היחידים למה שקרה בזירות שלמות. מישהו צריך היה לשאול אותם מה ראו, אבל קודם היה צריך לברר מי בכלל מוסמך לעשות את זה.

עבור חוקרי הילדים של משרד הרווחה, לא היה מדובר במפגש ראשון עם כאב. ביום-יום שלהם הם חוקרים ילדים שנפגעו מינית או פיזית, לעתים בתוך המשפחה, ומנסים לאפשר להם לספר את מה שעברו באופן שמגן עליהם ככל האפשר. אבל הפעם, אומרת מיכל חמודות, חוקרת מחוזית בשירות לחקירות מיוחדות במשרד הרווחה, עובדת סוציאלית בהכשרתה ובעלת תואר שני במשפטים, היה ברור שמדובר במציאות אחרת לגמרי. לא רק מבחינה אנושית, גם מבחינה חוקית.

"כשהגיע 7 באוקטובר כולנו הבנו שיש פה משהו אחר", היא אומרת. "בתחילת הדרך, כשחשבנו שיהיו ילדים שצריך יהיה לגבות מהם עדות, לנו בכלל לא הייתה סמכות לעשות את זה. החוק שעל פיו אנחנו עובדים קבע שילדים שנפגעו בנסיבות של עבירות טרור לא ייחקרו על ידי חוקרי ילדים של משרד הרווחה".

הפער היה בלתי נתפס: דווקא אנשי המקצוע שמוכשרים לדבר עם ילדים שעברו טראומה קשה לא היו מוסמכים לחקור ילדים שנפגעו באירועי טרור. כשהתברר שילדים עשויים להיות גם עדים מרכזיים, ולעתים היחידים שנותרו כדי לספר מה קרה, נולד הליך חקיקה מהיר במיוחד. "הייתה פה חקיקת בזק", אומרת חמודות. "ממש בתוך תשעה ימים עבר תיקון חקיקה שנתן לנו את הסמכות".

אבל שינוי החוק היה רק נקודת ההתחלה. מאותו רגע נדרשה המערכת לבנות, כמעט תוך כדי תנועה, דרך חדשה לשאול ילדים את השאלות הקשות ביותר בלי להפוך את עצם השאלה לפגיעה נוספת.

"היה לנו חשוב שקול הילדים יישמע"

ברגע שנעשה תיקון החקיקה, ריכזה המערכת את בקשות החקירה והכשירה קבוצה ייעודית של חוקרות. הבחירה הייתה מכוונת: רק נשים, מתוך מחשבה שהילדים חוו פגיעות קשות ושהנוכחות של דמויות גבריות עלולה להקשות עליהם. "רצינו דמויות רכות ואימהיות יותר, שיוכלו לגבות את העדויות", מסבירה חמודות.

החקירה הכוללת נוהלה על ידי המשטרה, ובתמונה היו גם הפרקליטות וגופי חקירה נוספים. בתחילת הדרך, מספרת חמודות, אפילו לא היה ברור לאיזו מטרה נגבות העדויות: הליך פלילי בישראל, הליך בין-לאומי, תיעוד היסטורי או חלק מהזיכרון הלאומי. בתוך אי-הוודאות הזאת היה דבר אחד ברור: קול הילדים חייב להישמע.

לא כל ילד שחזר מהשבי נחקר. לפני שהחוקרות הגיעו אל ילד כלשהו, הן בדקו מה מצבו הרגשי, האם יש לו גורמי תמיכה, והאם הוא מסכים ורוצה לספר. "זה היה הבסיס בכלל להגיע לכל ילד", אומרת חמודות.

ילדים שנחטפו או שרדו טבח איבדו כמעט כל שליטה על חייהם. דווקא בתוך החקירה היה הכרח להחזיר להם אותה. "היה לנו קריטי שאם תתנהל שיחה שבה אנחנו גובים את העדות שלהם, זה יהיה מבחירה מוחלטת וברצון שלהם", אומרת חמודות. כבר באחד המקרים הראשונים הדבר הזה עמד במבחן: ילד שהיה השריד היחיד מזירה קשה מאוד בחר שלא למסור עדות. הבחירה שלו כובדה, והוא לא נחקר.

גם מקום החקירה הותאם לכל ילד. חלקם פגשו את החוקרות בבית החולים לאחר השחרור, ליד דמויות שכבר הכירו. אחרים נפגשו במקום שבו הרגישו בטוחים יותר. בהמשך הוחלט שלא לחקור ילדים במקום מגוריהם, כדי שלא לערער את המרחב הבטוח שלהם. "ילד צריך לדעת שהוא יוצא, מוסר את החבילה הזאת של המידע הכל כך מורכב וקשה, ואז חוזר אל המקום המוגן והמיטיב שלו", אומרת חמודות.

הקו הדק שבין מידע להגנה

איפה עובר הגבול בין הצורך לקבל מידע לבין החובה לשמור על הילד? חמודות אומרת שזו בדיוק השאלה שהחוקרת מתמודדת איתה במהלך כל עדות. לפני כל מפגש ישבה החוקרת עם חוקר המשטרה שהכיר את הזירה, כדי להבין אילו פרטים חשוב לקבל. אבל ברגע שהמפגש התחיל, הילד הוא שהוביל. הוא בחר על מה לספר. הוסבר לו שיש תכנים שהוא לא חייב לפרט. "אם ילד אמר 'על זה אני לא רוצה לדבר', שם אנחנו עוצרים".

ילדים, ובוודאי ילדים אחרי טראומה קיצונית, לא תמיד מספרים סיפור בצורה מסודרת או כרונולוגית. לפעמים יש חורים בזיכרון. לפעמים פרט קטן, לכאורה שולי, הוא דווקא הדבר שנחרט. "הדרך שלנו היא להוביל את הילד באמצעות תשאול פתוח", אומרת חמודות. "כשהוא מזכיר משהו, אנחנו מעודדים אותו לתאר עוד פרטים על אותו דבר".

כך, למשל, ילד אחד זכר לפרטי פרטים את סוגי הרכבים שבהם העבירו אותו בתוך עזה. אם ילד הזכיר רכב, נשק, דמות או חפץ, החוקרת ביקשה ממנו לספר עוד על מה שהוא עצמו כבר העלה. לא לבנות עבורו את הסיפור, לא להכניס לו מילים לפה, אלא ללכת בעקבותיו.

בין תמימות להישרדות

בתוך העדויות חזרה ועלתה גם המורכבות של התודעה הילדית בתוך אירוע בלתי נתפס. חלק מהילדים חשבו שהם היחידים שנמצאים בעזה. אחרים האמינו בתמימות לדברים שאמרו להם המחבלים, למשל שאם ימסרו מספרי טלפון של הוריהם, אולי ייתנו להם לדבר איתם. לצד התמימות הזאת הייתה גם יכולת הישרדות מצמררת: ילדים קטנים שלמדו לקרוא את הסיטואציה כדי לשרוד.

"העוצמות שלהם", אומרת חמודות כשנשאלת מה הכי הפתיע אותה. "ילדים שבני המשפחה הכי קרובים שלהם נרצחו באותו יום, ישבו מולנו ובגבורה סיפרו, תיארו ופרטו שעות על גבי שעות את השתלשלות הדברים. אחרי שהם בחרו ואמרו שהם מסכימים לספר, הם הרגישו מחויבות לתאר כמה שהם יכולים".

בחלק מהמקרים, הפרטים שהילדים מסרו היו משמעותיים גם מבחינה חקירתית. הם תיארו את הרגע שבו יצאו מהממ"ד, את מה שראו בזירה, כולל גופות ואנשים שכבר לא היו בחיים, ועד המעבר לעזה. היו זירות שלא נותרו מהן עדים חיים אחרים, ודברים שהמשטרה לא ידעה קודם.

אחד הדברים שחמודות נושאת איתה עד היום הוא האקטיביות הבלתי נתפסת שהילדים הפגינו בזמן אמת. "ילד שהבין שצריך ליצור קשר, ילד שקפץ מהחלון של הממ"ד, ילדים שניסו לברוח או להכווין כוחות חילוץ. לראות אקטיביות של ילדים כל כך צעירים זה מדהים", היא אומרת. "אני בטוחה שזה משהו שהולך איתם בידיעה שהם עשו את הכי טוב שאפשר באותה מציאות".

המשפט הזה, "עשית את הכי טוב שאפשר", הפך לחלק חשוב מההכנה לחקירות. החוקרות נערכו גם לאפשרות של אשמת שורד: על עצם העובדה שהם חיים ואחרים לא, על כך שלא הצליחו להציל אדם קרוב, או על הדברים שנאלצו לעשות כדי לשרוד.

בתוך הליך של גביית עדות, מסבירה חמודות, תגובה אנושית חייבת להיות מדויקת. אסור להוביל את הילד או לשתול אצלו פרשנות, אבל כשילד מתאר אירוע טראומטי ונושא תחושות אשמה, לא ניתן להתעלם מהקושי. "היה חשוב לכבד את זה שהתחושות שלהם והרגשות שלהם לגיטימיים. להגיד משפט כמו 'מה שעשית בממ"ד היה ממש אמיץ' זה משהו שלא נאמר בכל חקירה. אבל מול ילד שמרגיש כל כך קשה עם התוצאות של מה שקרה באותה זירה, היה חשוב לומר שהם עשו מה שיכלו כדי להגן על עצמם".

מה שנשאר אחרי

חקירות ילדי השבי לא נשארו רק פרק חריג של 7 באוקטובר. הן יצרו גוף ידע חדש והובילו לדיוק ולשדרוג של טכניקות החקירה, עם מודעות גבוהה יותר לטראומה ולאופן שבו ילדים מספרים אותה. הידע הזה הונגש גם לאנשי המשטרה והמשפט, כדי שיוכלו להבין מדוע ילד מספר כך ולא אחרת, מדוע הוא נמנע מנקודה מסוימת, ואיך עשויה להיראות עדות לאחר טראומה קיצונית.

גם שינוי החקיקה לא נותר פתרון נקודתי. הסמכות שניתנה אז לחוקרי הילדים מאפשרת להם כיום לחקור גם ילדים שנפגעו באירועי טרור אחרים, ולהעניק להם את ההתאמות וההגנות שלא היו זמינות קודם.

הסיפור של חקירות הילדים אחרי 7 באוקטובר הוא לא רק סיפור על חוק שהשתנה. זהו סיפור על ילדים שהמדינה הייתה צריכה ללמוד איך להקשיב להם מחדש: לא רק לקחת מהם עדות, אלא לאפשר להם קול. לא לבקש מהם להיות גיבורים, אלא להכיר בכך שהם כבר היו כאלה.