אם הייתי יכולה לכתוב לנועה בת ה-16 מכתב, כנראה שהיה בו מסר אחד - את מסוגלת. את נמצאת במסגרת שרואה בקשיים שלך כגורם מרכזי, אבל זו לא את וזה לא מה שמגדיר אותך.
שמי נועה מרסיאנו ועד גיל 17 הייתי במסגרות חינוך "רגילות", מסגרות שלא הצליחו להכיל אותי ואת המורכבות שלי, את הצרכים הנפשיים, הלימודיים. לא התאמתי מעולם לתבנית "הרגילה". בתוך מסגרת שדורשת ממך להיות בתוך המשבצת, הרגשתי שאני כל הזמן יוצאת מהקווים ואכן, כל פעם שיצאתי טיפה מהקווים סומנתי בתור "הבעייתית", זו שהמסגרת צריכה לטפל בה במיוחד. להקצות לה משאבים מיוחדים, זמן, מורים, יחס.
העניין הוא שכל מה שהייתי צריכה זו הבנה, הכלה אבל יותר מהכל - מישהו שיאמין שאני מסוגלת. כי אחרי שנים שטפטפו לי שאני ה"בעייתית" התודעה שלי הייתה כבר ספוגה לגמרי. אני האמנתי שאני לא מסוגלת לכלום.
עברתי חרם בבית הספר ולצערי קיבלתי יחס לא פחות מחרים ומתעלם גם מצוות בית הספר בו למדתי. לא מרוע, חלילה, הם פשוט לא ידעו איך להתמודד איתי. שנים סבלתי מחרמות, יחס מתעלם ומשפיל. שנים הגדירו אותי בתור הבעייתית בגלל קשיים נפשיים איתם אני מתמודדת עד היום. בגיל 17 נכנסתי לבית ספר של בית אקשטיין מקבוצת דנאל באופקים ושם זכיתי לשנות את הסיפור שלי.
מדובר בבית ספר ייחודי באופקים הנותן מענה לילדים עם קשיים נפשיים בגילאי 7-21. יש בו 16 כיתות שכל אחת מכילה עד 8 תלמידים וצוות כיתה הכולל מחנך ועוזר הוראה. אחרי 17 שנה הפכתי להיות נועה מרסיאנו במקום "נועה הבעייתית", הבעיות שלי כבר לא הגדירו אותי.
היום אני כבר נועה, עוזרת ההוראה שמסייעת לתלמידים בכיתה ו' לקבל את העזרה שאני לא קיבלתי.
שגרת היום שלי מורכבת מלעזור לאותם ילדים שמתמודדים עם קשיים נפשיים ולגרום להם להאמין שהם מסוגלים. לגרום להם להבין שאני לא אוותר להם ועליהם, שתמיד אפשר לשנות מסלול חיים, להגדיר את עצמך מחדש, שאנחנו אלה שקובעים את סיפור חיינו.
היום כשאני רואה ילד שיש לו קשיים חברתיים בגלל התמודדות נפשית אני נזכרת בתקופות הקשות שעברתי, בחרמות ובתקופות בהן הרגשתי מאוד מאוד בודדה.
לו היינו חיים בעולם מושלם, כנראה שאותם ילדים שהחרימו אותי היו מקבלים חינוך מהבית שמטיף להבנה וקבלה. אולי המורות אפילו יכלו להסביר בכיתה מה זה קושי נפשי איתו התמודדתי ואיזה מחיר הוא גובה. הרי אף ילד, כולל הילדים שהחרימו אותי לא מונע מרוע, אלא מחוסר הבנה. חוסר מודעות להשלכות של המעשים שלהם עליי, חוסר מודעות לסיבה שבגללה הייתי שונה מהם. הרי ידע הוא כוח וידע יכל למנוע הרבה התנהגויות פסולות של הילדים ואפילו של המערכת.
היום, אחרי שנים בהן הרגשתי שאני לא מוצאת את מקומי, סוף סוף יש לי חיי חברה, עבודה עם משמעות ותחושת מסוגלת שהיא הדבר הכי יקר לי. שנים על גבי שנים הרגשתי בודדה בתוך מערכת שלא מבינה או מכילה, שנים הרגשתי שמשהו בי מקולקל. היום אני מבינה שאני מושלמת כמו שאני, עם כל חוסר השלמות שבי. אני נועה, ואני מסוגלת ליצור קשרים משמעותיים ורגשיים. יש בי הרבה יותר מקושי נפשי והתמודדות. אני מצחיקה, חכמה, רהוטה, יש לי לב טוב ועוד תכונות שכל הילדים ואנשי הצוות במערכת הקודם פספסו לגמרי.
אני מבטיחה לנועה של גיל 19 לזכור את זה. לדעת שהיא מסוגלת לכל דבר, לזכור שהיא מסוגלת לסייע לילדים בבית אקשטיין מקבוצת דנאל ולהגשים כל חלום שתרצה. לזכור שגם אם היא נתקלת בחוסר הבנה או הכלה, זה כנראה נובע מחוסר מודעות ואני מבטיחה לעצמי לעשות הכל כדי להעלות מודעות עבור ילדים אחרים.