הילד לא מקבל "לא"? זה מה שכדאי לעשות

כשהילד שלי בגיל שנתיים היה שומע “לא”, ולא היה מקבל את מה שהוא רוצה, הוא היה בועט לנו ברגליים. קצת אחרי זה, באותן סיטואציות הוא היה עובר לזרוק דברים מהשולחן בסלון, ומשם עובר להפוך את הכיסאות במטבח. ואני הסתכלתי עליו, ילד בן שנתיים וחצי, ואמרתי: "נראה לי שנולד לנו גנגסטר, מה זו ההתנהגות הזו? מי הוא חושב שהוא?", ואז הוא למד את השפה ונהיה מומחה בה, ומאז כל פעם שאמרנו לו "לא" נהיה ויכוח אינסופי שהוא לא מרפה בו, ולא משנה מה היינו אומרים וכמה היינו מסבירים - שאת זה אנחנו לא מוכנים לקנות, ושהחנות סגורה ושעכשיו אין יותר מסך, ושאנחנו לא פנויים עכשיו לשחק איתו.

לא כל ילד נולד ככה, אבל יש מבינכם כאלה שיודעים על מה אני מדבר, איך זה לחיות עם ילד או ילדה כאלה בבית - איך כל זמן משפחתי משותף, אפילו טיול או חופשה, או פשוט להיות יחד בבית, יכול להיהפך עם ילד כזה לקושי - עם כמה שאנחנו אוהבים אותו.

אז אם אתם הורים לילד כזה יש כמה דברים שחשוב שתדעו. הראשון הוא שיש ילדים שפשוט נולדים עם שילוב של מאפיינים שמביא להתנהגויות כאלה: הם רגישים מאד, יש להם טמפרמנט חזק (הרבה אנרגיה בגוף שלהם), והם מאד מחוברים לרצונות שלהם. ההבנה הזו לא מקלה על המציאות בבית אבל יכולה לחסוך לנו ההורים משאבים פנימיים, שיכולים בטעות ללכת לתחושות של "כישלון' הורי", שאני מזמין אתכם לשחרר.

ולצד זה חשוב לדעת שיש דרך להפחית משמעותית התקפי זעם, התעקשויות ושימוש בכוח של ילדים, וכדי להבין איך לטפל בזה כהורים, חשוב קודם שנבין למה ההתנהגויות האלה בכלל מופיעות אצל ילדים.

דמיינו כדור שבמרכז שלו מתעורר אצל הילד רצון עמוק: שייראו אותי, שיבינו אותי, שיתחשבו בי, ליהנות, רצון שיהיה לי מעניין, רצון לבחור, להיות עם אחרים, להרגיש שייך, להרגיש ביטחון, להרגיש ערך עצמי ועוד. לרצון הזה העמוק שמתעורר בילד ובכולנו כבני אדם קוראים בתקשורת מקרבת "צורך". כשצורך מתעורר, הוא מעורר רגש, שנמצא בשכבת האמצע של ה"כדור" הזה - רגש כמו תסכול, חוסר אונים, פחד ועוד. ומכאן מגיע החלק האחרון במנגנון ההפעלה הזה – הרגשות האלה שמתעוררים בילד מציפים אותו ו"לוחצים" עליו מבפנים החוצה, וזה מה שמביא לאותן התנהגויות שאנחנו רואים בחוץ.

עד שלא נבין מה הצורך העמוק של הילד, לא נוכל להביא לשינוי בהתנהגות שלו, לא משנה כמה נבקש ונסביר. כי הצורך הוא השורש של ההתנהגות והוא זה שיוצר אותה, בדיוק כמו שאם לא יגיעו מספיק מים לשורש של עץ, העלים שלו יתייבשו, ולא משנה כמה ננסה להשפיע ישירות על העלים, לא נוכל להחזיר להם את הצבע והחיוניות אם לא נטפל בשורשים של העץ. אותו דבר בדיוק קורה עם התנהגויות של ילדים.

אז איך משנים התנהגויות של ילדים?

במקום ליפול במלכודת ההתנהגות, אנחנו צריכים להרכיב מיוחדות – המשקפיים של התקשורת המקרבת, שמאפשרות לנו לראות את הצורך שמתחת להתנהגות, את הסיבה שבגללה ההתנהגות הזו מופיעה.

בואו ניקח לדוגמה ילד שמאז שאחיו הקטן נולד, התחיל לזרוק דברים בבית, לצעוק ולא להקשיב לנו, אולי גם להציק ולהרביץ לאחיו. אם נסתכל על אותו אירוע בדיוק דרך המשקפיים של תקשורת מקרבת, נזכיר לעצמנו לא להתבלבל מההתנהגות ונשאל את עצמנו – מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות הזו? איזה צורך ייתכן והתעורר אצל הילד מבפנים, שמביא לכך שההתנהגות הזו מופיעה וחוזרות על עצמה? במקרה כזה הצורך יכול להיות בנראות – שייראו אותי, בהתייחסות – שיתייחסו אליי, להרגיש יחד – כי זה נותן לילד הרגשה של שקט ורוגע פנימיים. וברבדים עמוקים יותר, ילד יכול להתנהג ככה מתוך צורך בביטחון במקום שלו בבית, ביטחון במקום שלו בלב שלנו ההורים, גם עכשיו כשיש לו אח קטן, ומתוך צורך בחיבור אלינו ההורים.

אז למה ילדים לא מדברים את הצורך שלהם? פשוט כי הם לא יודעים איך.וזה לא קשור בגיל שלהם, כי הסיבה שילדים מתעצבנים כשאנחנו אומרים להם משפטים כמו "תדבר ואל תרביץ" - זה כי אנחנו מבקשים מהם לעשות משהו שהם לא יודעים לעשות. וכמו שלא הגיוני לדרוש מילד לדבר שפה שהוא לא מכיר ושלא לימדנו אותו, ככה לא הגיוני לבקש מילד לדבר את הרגשות והצרכים העמוקים שלו, אם לא לימדנו אותו לדבר רגשות וצרכים.

אז מה אפשר להבין מה ממש לא כדאי לעשות בזמן התקף הזעם.

• לא כדאי לריב ולהתווכח עם ילד, כי זה רק מכניס אותו למצוקה.
• לא כדאי להיכנס איתו למאבקי כוח. מאבק כוח זה מקום שמאוד מאתגר את הילד רגשית ומגדיל עוד את הקושי הרגשי שלו.
• לא לחבק את הילד "חיבוק דוב", שזה בעצם לתפוס את הילד בכוח ולקרוא לזה "חיבוק". ילדים מתנגדים לזה, הם חווים את זה כשימוש בכוח כלפיהם.
• לא לבודד או להרחיק את הילד ולהגיד לו שהוא צריך ללכת עכשיו לחדר, או שהוא לא יכול להיות איתנו יחד בסלון, או שהוא לא יכול להיות עם אחים שלו.
• לא להתרחק ממנו פיזית. הוא נשאר לבד עם כל המצוקה שלו וזה רק מקשה עליו יותר.
• לא להעניש את הילד. עונשים הם הקצה הכי מכאיב של שימוש בכוח כלפי ילד. עונשים, מעבר לזה שהם מייצרים המון נזק במערכת היחסים וגורמים לילד להתרחק מאיתנו, לשקר לנו ולא לשתף אותנו במה שבאמת עובר עליו - הם גם מעוררים כעס וטינה כלפינו ההורים, ומשאירים אותם את הילד בתחושה שלא רואים ולא מבינים אותו, וזה מעמיק מאד את תחושת הבדידות והמצוקה הרגשית שלו.
• להשתדל לא להתרחק רגשית מילד ולסגור אליו את הלב. חשוב לזכור שמדובר מלכתחילה בילדים מאוד רגישים, וכשהם מרגישים שהלב שלנו נסגר אליהם (הם הרבה פעמים משווים את עצמם לאחים שלהם וכמה אנחנו קרובים אליהם), המצוקה הרגשית שלהם גדלה עוד יותר, כי הדבר שילדים הכי רוצים להרגיש זה שמקבלים ואוהבים אותם.

כשאנחנו פועלים באחת מהדרכים האלה, אנחנו לא רק שלא עוזרים לילד שלנו, אנחנו מקשים עליו, ולכן התקפי הזעם וההתעקשויות שלו רק יתגברו. וזו לא העזרה שהילדים שלנו זקוקים לה מאיתנו.

מה כן כדאי לעשות?

איך מלמדים ילד להבין מה הוא מרגיש ומה חשוב לו, ואיך מלמדים אותו לדבר את זה במקום להשתמש בכוח? הדרך לעשות את זה היא להתחיל לדבר עם העולם הרגשי שלו, גם כשהוא נמצא בתוך התקף זעם, ובמיוחד אחרי שהתעורר איתו קושי. אחרי שהוא קצת נרגע וגם אנחנו ההורים נרגעים ופנויים יותר, כדאי לדבר איתו על הרגשות והצרכים העמוקים שהתעוררו בו ושהביאו להתנהגות, במקום רק להתייחס להתנהגויות שלו ולהגיד לו איך אנחנו רוצים שהוא יתנהג. ככל שנעשה עם הילד יותר שיחות שייעזרו לו להתחבר לרגשות ולצרכים שלו, הוא יצליח יותר לווסת את הרגשות שלו, פשוט כי הוא יהיה מודע יותר לעצמו. והוא גם יוכל בהדרגה יותר ויותר לדבר את מה שהוא מרגיש וחשוב לו.

הנה כמה קווים מנחים:

• לעצור אלימות מילולית ופיזית במינימום הכוח ההכרחי. כשילד משתמש בכוח חשוב למנוע פגיעה פיזית באחים שלו, בנו או ברכוש, רק שחשוב לעשות את זה במינימום הכוח ההכרחי, ורק כדי למנוע פגיעה ולא כדי להכאיב לו. מינימום הכוח ההכרחי זה למשל לעמוד בין ילד לבין אחיו כדי שהוא לא ירביץ לאחיו, אבל לא לתפוס אותו בכוח ביד, או לשלוח אותו לחדר. זה כבר לא מינימום הכוח ההכרחי, זה שימוש בכוח שמגביר את המצוקה הרגשית של הילד ואת התחושה שלו שלא רואים ומבינים אותו.
• לדבר עם המצוקה הרגשית של הילד שהביאה אותו להשתמש בכוח, כדי ללמד אותו מה הרגשות והצרכים העמוקים שלו, כדי שיהיו יותר מודע להם ויוכל לדבר אותם. למשל לשאול אותו – "חשוב לך שיבינו מה חשוב לך ויתחשבו בזה?". ברגע שילד שומע דרך שאלות כאלה, שנקראות אמפתיה בתקשורת מקרבת, הוא בדרך כלל יתחיל להירגע, כי הוא ירגיש שרואים ומבינים אותו והוא לא לבד עם המצוקה הרגשית שהוא חווה. זה גם נותן לו ביטחון שנעזור לו.
• לבטא גם את מה חשוב לנו ההורים. למשל להגיד לו – "אני רואה שקשה לך ואני רוצה לעזור לך, וחשוב לי שיתחשבו במה שחשוב לך. ולצד זה חשוב לי לעזור לך לדבר את זה במילים, כי זה יעזור לאח שלך להבין מה חשוב לך וזה יעזור לי לעזור לך, ואני גם רוצה שכולם בבית ירגישו מוגנים ובטוחים". כשאנחנו ההורים מדברים גם את מה שחשוב לנו, הילד שלנו מבין שאנחנו עדיין לצידו ומחוברים אליו, ושאנחנו מזמינים אותו להוסיף למה שחשוב לו, גם את מה שחשוב לאחרים, הוא לומד לראות מורכבות ולהיות רגיש יותר למי שסביבו.
• למצוא יחד עם הילד פתרון לסיטואציה. אחרי שהבנו מה חשוב לכל אחד, אנחנו עוברים לחפש יחד עם הילד פתרונות בהסכמה שימלאו גם את הצורך שלו וגם את של הצד השני. במקרה הזה זה יכול להיות למשל להציע לו שכשהוא מתחיל להרגיש תסכול מציף לו את הגוף, שיבוא אלינו ההורים ויגיד לנו – "יש לי תסכול בגוף" ואז נתפנה לרגע ונעזור לו.פתרונות כאלה שלוקחים בחשבון את הצורך שלו וגם של אחרים, מלמדים אותו בדיוק את מה שיעזור לו להסתדר במערכות יחסים בחיים שלו, בלי להשתמש בכוח על אחרים - וגם בלי לוותר על עצמו.

התקפי זעם, התעקשויות ושימוש בכוח של ילדים, הם לא תקלה – הם הזדמנות

זו הזדמנות שלנו ההורים להכיר מאד לעומק את הילד שלנו, לפתח איתו קשר קרוב וללמד אותו מיומנויות חיים שחשוב מאוד שיהיו לו. ותוך כדי שאנחנו מלמדים אותו את זה, ליצור איתו מערכת יחסים כל כך עמוקה וקרובה, שאפילו לא חלמנו שתהיה לנו.

והם גם הזדמנות לחזק מאד את הסמכות ההורית שלנו. כי המילה "סמכות" לא באה מהמילה "כוח", אלא מהמילה "לסמוך" - שהילד שלנו יוכל לסמוך עלינו שאנחנו רואים את הלב שלו דרך ההתנהגויות שלו, שאנחנו יודעים להקשיב למה שהוא מנסה להגיד לנו ויודעים לעזור לו להבין את עצמו. לסמוך עלינו שנישאר בחיבור אליו גם במצבים מאתגרים, לסמוך עלינו שנגיד גם את מה שחשוב לנו ההורים בדרך שהוא יוכל לשמוע ולהבין, ולסמוך עלינו כהורים שלו. ובשבילנו ההורים זו הזדמנות להרגיש שאנחנו מצליחים לעזור לילד שלנו באמת, ושאנחנו ממלאים את המחויבות שלנו להיות בשבילו מבוגר משמעותי שעוזר לו פה, מה שהרבה פעמים היה חסר לנו בילדות שלנו.

יואב לבנה הוא מומחה להתקפי זעם והתנהגויות ילדים, מייסד הבית להורות מקרבת. להדרכת הורים חינמית להורים: איך לטפל בהתקפי זעם, התעקשויות וטנטרומים של ילדים כדי שייפחתו, ייעלמו ולא יחזרו - לחצו כאן.