"הצעקה של הילדים שקטה – אבל היא שם"

"ידעתי שמשהו לא בסדר – אבל לא ידעתי מה לעשות" - המשפט הזה חוזר שוב ושוב. מהורים, ממורים, משכנים. אינטואיציה פנימית, תחושת בטן – שגורמת לנו לעצור, להסתכל שוב. והשאלה היא: האם נדע לזהות את הסימנים בזמן?

על פי נתוני המועצה לשלום הילד, בשנת 2023 דווחו בישראל למעלה מ-53,000 מקרי פגיעה בילדים – פגיעות פיזיות, מיניות, רגשיות והזנחה. מדובר בנתונים רשמיים בלבד. ההערכה המקצועית היא שמספר המקרים האמיתי גבוה הרבה יותר – בשל שתיקה, בושה, פחד ואי-מודעות.

משרד הרווחה מדווח על עלייה של עשרות אחוזים בדיווחים מאז פרוץ המלחמה, ובעמותת ה.מ.ה אנחנו רואים את זה בשטח: יותר ילדים שמגיעים למצבי קצה, יותר הורים שמתקשים לזהות, ויותר מבוגרים שמספרים כאמור ש"הם הרגישו שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעו מה לעשות".

המשותף כמעט לכל המקרים: אפשר היה למנוע את זה אם רק מישהו מהסביבה היה מבחין בסימנים. ולכן, זה בידיים שלנו. של ההורים, של הסבים והסבתות, של המורים, השכנים, הגננות – של כל מבוגר שנמצא שם, שיכול לראות. כי הילדים כמעט אף פעם לא אומרים במילים "אני במצוקה". אבל הגוף שלהם, ההתנהגות, התגובות – אומרים את זה בשבילם.

אז איך מזהים מצוקה? נתחיל מהשאלה: מה השתנה. בדרך כלל כשילד חווה מצוקה נראה שינוי קיצוני. משהו הולך לקצה: פנימה – או החוצה.

אנחנו ממליצים לבחון את הילד בשלושה מישורים:

התנהגות בבית: הסתגרות או התפרצויות. הילד שותק, מסתגר, או להפך – מגיב בעוצמה לכל דבר קטן, מסרב להשתתף בארוחות, בטיולים, מפסיק לדבר עם האחים. שינויים קיצוניים באכילה, כמו אכילה חריגה או כמעט היעדר תיאבון, אכילה בסתר, הקאות מכוונות, דפוסי שליטה חמורים, עלייה או ירידה קיצונית במשקל. כמו כן יש התנהגויות "שקטות" שמדליקות נורה אדומה, בהן התבודדות מתמשכת, שינוי שפת גוף, תגובות מוגזמות לגירויים פשוטים.

התנהגות בבית הספר: ירידה פתאומית בלימודים. ילד שהיה מעורב ופעיל – מתכנס, מתנתק ולא משתף פעולה. הפרעה מכוונת, ילדים שעושים דווקא, מתריסים, מסרבים להיכנס לשיעור או פורשים באמצע. דיווחים חוזרים מהמורים על שינוי חד מחייבים בירור מיידי. אל תמתינו. דברו עם הילד, והיעזרו באנשי מקצוע בהקדם – אפילו באופן פרטי.

התנהגות חברתית: שינוי בקבוצת החברים, התנתקות מהחברים הרגילים, חבירה לקבוצה חדשה עם התנהגות מוקצנת (בלבוש, בדיבור, בשעות השינה). ירידה חדה בפעילויות אחר הצהריים, בחוגים, במפגשים – הילד לא רוצה, מתרחק, מצטמצם. הגנת יתר על הפרטיות - הילד הופך חשאי, מסתיר את הטלפון, מגיב בעוינות על כל ניסיון לברר מה קורה איתו. כמו כן שימו לב לרשתות החברתיות - שהות ממושכת מול מחשב או פלאפון שהילד לבד, בחדר סגור, ותגובות קיצוניות על כל ניסיון לבדוק עם מי הילד בקשר, ומעורבות בפלטפורמות לא מוכרות – מעבר למשחקים, ובצ'אטים פרטיים. מה שנראה לנו כמו משחק – עלול להיות קרקע לפגיעה, כיוון שלא מעט ילדים נפגעים על ידי זרים שמנצלים פלטפורמות אנונימיות. הילד לא תמיד יודע להגן על עצמו. אתם כן.

אם הרגשתם אפילו אחד מכל הדברים האלו, זכרו להקשיב לאינטואיציה שלכם. אתם מכירים את הילד יותר מכולם.

• תנו מקום לרגש - בלי חקירה. פתחו שיחה רגועה, גלו אכפתיות.
• אל תישארו לבד - פנו לגורמי מקצוע: יועצת, פסיכולוג, קו סיוע.
• זכרו - עדיף להגיב מדי מלהתעורר מאוחר מדי.

עמותת ה.מ.ה מציעה סדנה חדשנית ומעשית, שמעניקה כלים אמיתיים לזיהוי מצוקה ותגובה מיידית ונכונה – להורים, אנשי חינוך, מטפלים ולכל אדם שבא במגע עם ילדים. את המפגשים יעבירו מומחים בתחום: מעו"ד פלילי, קציני בילוש בדימוס, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. והם כוללים תרגולים, סימולציות, סיורים והדרכות פרקטיות, וכן עשרות שעות של שיח שבו אפשר לשאול, לחקור ולהעמיק את הידע וכלים לזיהוי בזמן אמת של פגיעה או היתכנות לפגיעה.

קו סיוע ה.מ.ה: *3435 - ארגון החירום העולמי למען ילדים

הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית עמותת ה.מ.ה –ארגון החירום למען הילדים