"אין טיפת שומן שאפשר להסתיר בבגד כזה. זה דפק לי את המוח"

רננה רז ועילאיה שליט נפגשות שוב במקום שבו הכל התחיל, בסטודיו בתלמה ילין. מול הקיר בהיר עליו תלויות תמונות של רקדנים צעירים, קשה להאמין שהאישה שיושבת מולי היא אותה רננה רז שהפכה לסמל הממלכתיות והרצינות הישראלית בקמפיין "ישראל מתייבשת".

"אנשים נוטים לייחס לי דימוי רציני, מוקפד, כמעט נוקשה", היא אומרת בחיוך. "אבל דווקא בבוגי אני מרגישה הכי חופשייה, נהנית, צוחקת ומאפשרת לילדים ולהורים סביבי לשחרר את הגוף. מי שמופתע לראות את הצד הזה בי, פשוט מגלה שהדימוי הקודם שלו לא היה נכון מלכתחילה".

השתיים, כמו רבות מבנות דורן, גדלו על הסדרה האמריקאית "תהילה" ושמעו פעמים אינספור את המשפט המפורסם: "רוצים תהילה? ובכן, לתהילה יש מחיר. וכאן אתם מתחילים לשלם. בזיעה". אבל בניגוד לרוב הילדים שהלכו לחפש את התהילה, הן מצאו משהו אחר - הרבה יותר עמוק ומשמעותי.

יחד הן הקימו "בוגי ווגי"- שיטת תנועה מהפכנית לילדים שמעצבת מחדש את הדרך שבה דור שלם חווה את גופו ואת התנועה. מה שמייחד את השיטה הוא השילוב הייחודי שלה: ביטוי מילולי ורגשי המעוגן בתיאוריות פסיכולוגיות, יחד עם תנועה גופנית חופשית. עילאיה מסבירה שהן לא מכירות שיטה אחרת שמשלבת את כל המנעד הרחב של הרגשות עם ביטוי גופני, כשהכול מעוגן ביצירתיות ומבוסס על תיאוריות פסיכולוגיות.

לא בלרינה קלאסית

רננה נולדה בפתח תקווה ב-1978 וגדלה בשכונה שהייתה עדיין מוקפת פרדסים. יש לה אחות גדולה ממנה בשנה ואח צעיר ממנה בשש שנים. "שש שנים הייתי הילדה הקטנה במשפחה ופתאום הפכתי לאמצעית", היא נזכרת. "זה דבר שלילד באמצע יש לו השלכות - את נעה בין הגדולה לקטנה".

החשיפה הראשונה שלה למחול הייתה דרך אחותה. "ליוויתי את אחותי ונגלה לי המחזה - שיעור בלט", היא נזכרת. "חיכיתי לגיל חמש ומאז לא הפסקתי". הרגע הזה נחרט בזיכרונה. "ראיתי עולם תרבותי עם מוזיקה משלו, סיפורים משלו ומשמעות משלו".

כבר בגיל צעיר הבינה שהיא לא תהיה בלרינה קלאסית. "כשנבחנתי ברויאל אקדמי של ריקוד, היה ברור - אין לי גפיים ארוכות, אין לי פוינט", היא אומרת. "בלט קלאסי הוא קרוב יותר לספורט - לא תצליחי לבצע את הטכניקה". אבל אפילו בתלמה ילין היא התמודדה עם קונפליקטים. "הבנתי שאני לא אהיה רקדנית קלאסית, השלמתי עם זה והתחלתי להתעניין בדברים אחרים".

אחרי תלמה ילין התחילה תקופה של נדודים אמנותיים. בארץ עבדה עם נועה דר ועידו תדמור. "כל הזמן ניסיתי להתאים את עצמי לתבנית קיימת, אבל לא התאמתי", היא מספרת. "הבנתי שיצירה בעולם הזה זה משהו שמעניין אותי, שיש לי הרבה רעיונות ואני צריכה לקחת את החופש שלי".

בגיל 24 פגשה את בן זוגה אור בפרויקט משותף. להם שני ילדים - עומר בת 14 וחצי ומורי בן תשע. "הבת שלי בקטע חזק של תיאטרון", היא אומרת. "התחילה בתלמה ילין בכיתה ט'".

לגבי הפרסום והדימוי שנוצר לה, היא אומרת בכנות:"התשדיר של 'ישראל מתייבשת' זה היה דימוי כל כך חזק - זה ילווה אותי כל החיים. אין טעם להיאבק בזה". אבל הדימוי הזה לא מגדיר אותה. "שנים ניסיתי לעמוד בציפיות של אחרים ממני. רק בשנים האחרונות אני אומרת לעצמי די להילחם בזה - מי שיבחר להכיר אותי יראה שיש בי כל כך הרבה צדדים".

מהמרדף אחרי השלמות לקבלת האמת

עילאיה שליט נולדה ברעננה בשנות ה-80, בעיר מסודרת ובורגנית שבה על פני השטח הכל נראה מושלם. בת אמצעית, ילדת סנדוויץ' - אח גדול ואחות קטנה.

הבית שלה היה מקום של ביצועים ומושלמות. אביה, פסיכולוג מוערך ומוכר, דרש ממנה הישגים אקדמיים לצד המחויבות למחול. אמה הייתה טוטאלית ומושלמת בעיניה. "אמא שלי הייתה כזו שמושלמת בכל תחום של החיים", היא מתארת. "הבית תמיד מסודר, הילדים תמיד מצוינים, הכל תמיד נראה מושלם מבחוץ".

היא מספרת שבבית שלה הרבה רגשות כמו קנאה היו מודחקים. "הריקוד היה עבורי המקום היחיד שבו יכולתי לפרוק את מה שבפנים".

היא התחילה לרקוד כבר בגיל שש. בניגוד לרננה, עילאיה הייתה הרקדנית המושלמת טכנית - הייתה לה חזות קלאסית של בלרינה. בתלמה ילין היא גילתה מקום שבו המחול אינו רק ספורט, אלא ביטוי רגשי עמוק. שם פגשה את רננה רז, שהייתה גדולה ממנה בשנתיים. "שנתיים לא הייתי מסוגלת להסתכל עליה ישירות", היא נזכרת. "היא הייתה הזוהר ואני הייתי פשוט אני".

רננה זוכרת אותה היטב. "לעילאיה הייתה פוינט מטורף", היא אומרת. "משהו בתנועה שלה, באינטנסיביות - לא יכולתי להסיר ממנה עיניים. היא הייתה טכנית מושלמת, כמו בלרינה קלאסית, אבל עם משהו פראי וגולמי".

"אני שופטת את עצמי בלי הפסקה מגיל 6. לא בריא להיות יותר ממחצית מחייך בבגד גוף צמוד וגרביונים. אין טיפת שומן וקלוריה שאת יכולה להסתיר כשאת בתוך בגד כזה. זה דפק לי את המוח"

אחרי תלמה ילין, עילאיה בחרה במסלול האקדמי הצפוי - למדה תואר ראשון בפסיכולוגיה, התחילה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. היא הייתה על המסלול המושלם - רקדנית מוכשרת, סטודנטית מצליחה, הבת הטובה. עד שהגיע הרגע שבו הכל התמוטט.

בגיל 32 היא חוותה משבר משפחתי שערער אותה וגרם לכך שלא הצליחה להמשיך ללימודי תואר שני. "יש לי אח שהוא רופא מוצלח, אחות עורכת דין מדהימה, ואני לפתע לא מצליחה לעמוד בסטנדרט המשפחתי הראוי בעיניי".

היום, בגיל 45, היא אמא לארבעה ילדים - זהר בן 15, איתמר בן 13, ניסן בן 9 ויואנה בת 6 - ומטפלת בתנועה. היא מרגשת כשהיא חושבת על כך. "התחלתי ללמוד פסיכולוגיה כי רציתי לעזור לאנשים, לטפל", היא אומרת. "ובסוף מצאתי את הדרך שלי - למדתי טיפול בתנועה בתואר שני, אני מטפלת במבוגרים בשלוותה ובקליניקה פרטית בתל אביב ואני מביאה את התיאוריות הפסיכולוגיות שלמדתי לעולם הילדים בבוגי ווגי".

חיפוש אחר מקום

שתיהן חלקו את הנחלה הקשה של ילדת הסנדוויץ' - לא הבכור הנערץ, לא התינוק המפונק. מקום לא ברור במשפחה, זהות לא מוגדרת. עילאיה מתרגמת את אותם הרגשות. "ילד סנדוויץ' חיפש את המקום שלו. אתה לא בתפקיד של הגדול וגם לא של הקטן. קצת אין לך מקום ותפקיד בעולם".

האם זה מקרה שהשתיים, כל אחת בדרכה, יצאו לחפש את המקום שלהן בעולם? ושאחר כך, כשהפכו לאימהות, הן בחרו למסד משפחות עם מספר ילדים שמאפשר לכל אחד למצוא את מקומו? רננה מתרפטת. "אולי באיזה מקום מודע זה השפיע על איך שאני מתייחסת לילדים שלי. אני רוצה שכל ילד ירגיש שיש לו מקום משלו, קול משלו, זהות משלו".

המפגש המקצועי בין השתיים חזר ב-2004, כשנועה דר הזמינה אותן לעבוד על יצירה משותפת. דרך העבודה נולדה אינטימיות אמנותית וחברות קרובה מאוד. עילאיה נזכרת. "הבנתי שרננה לא השמנטיסטית הלא נגישה והכוכבת המושלמת שחשבתי עליה. היא הייתה אישה אמיתית, עם פצעים, עם שאלות, עם חיפוש".

בהמשך כאשר רננה הפכה להיות עצמאית בתור כוריאוגרפית היא פנתה לעילאיה שתבוא לרקוד עבורה. המפגש הנוסף הוביל לקרבה גדולה יותר עד כדי כך שעילאיה החליטה למסד את הקשר - עם בן זוגה אז, רננה ובעלה שרו בחתונה שלהם.

שנים אחר כך, בסלון של עילאיה, כשהילדים שיחקו על השטיח, נולד הבוגי-ווגי. היא מספרת בחיוך. "חיפשנו לעשות להם סוג של הפעלה וקלטנו שאנחנו ממש מתחילות לשחק, לוקחות כל מיני אביזרים שהיו בבית, מתחילות להשתעשע איתם. רצינו כישופים. לא פרחים ופרפרים. חיפשנו מקום שיש בו קשר בין הגוף של הילדים לעולם הפנימי שלהם. ו... לא מצאנו".

"אנחנו המון שונאים להרגיש דברים ולחוות אותם. יש כל כך הרבה רגעים שאנחנו כועסים, מקנאים, נבוכים, ואנחנו רצים למסך כמו למוצץ. ולכן בבוגי, במשך 45 דקות, אנחנו אומרות: תהיו בכל סט הרגשות האלה, אתם והילדים שלכם, פשוט תהיו"

מה שהתחיל כמשחק של צינורות וקפיצות לילדים הפך לשיעור ניסיוני עם חברים מהגן. רננה נזכרת בחיוך. "אספנו ילדים מהגן, שכנים, ילדים מהרחוב. התחלנו לנסות. ולאט לאט התמקצענו והתפתחנו".

המהפכה השקטה

בניגוד לחלום התהילה מהסדרה, בוגי ווגי נולד בשקט, בסלון, בלי מצלמות ובלי זרקורים. זה היה ב-2012. השיטה שפיתחו מבוססת על סדנאות של שמונה מפגשים, מחולקות לפי גילאים. ילדים גילאי 2.5-6 נכנסים למרחב בטוח ומחזק, שבו הם יכולים לנוע, לשיר, להמציא ולחוות רגשות. וכאן המהפכה האמיתית: ההורים הם חלק מהחוויה.

היום, יותר מ-12 שנה אחרי ההתחלה הצנועה, בוגי ווגי הפך לתנועה אמיתית. יש 10 מדריכות שעוברות הכשרה מיוחדת, וסדנאות שמתקיימות ברחבי המרכז - מדרום יפו ועד צפון, וגם באזור השרון. פעם בחודש מתקיים מפגש ענק בסוזן דלל. רננה מתארת. "זה ממש כמו מסיבה ענקית של בוגי. כל ההורים עם הילדים נהנים יחד".

עילאיה מסבירה את הגישה שלהן. "הדבר הכי חשוב בבוגי ווגי - אין דבר כזה ילד שלא משתתף. יש ילד בהשתתפות מלאה גופנית, ויכול להיות ילד ביישן, אז בהתחלה זה יהיה השתתפות של התבוננות. אבל המהלך קורה אצלו בפנים ואז זה ייצא אולי בשיעור רק השלישי או החמישי, או בכלל ייצא בארוחת ערב בבית".

אחת ההחלטות הייחודיות של השיטה היא שבסטודיו אין מראות. עילאיה מסבירה. "לא עסוקים בדימוי ובנראות. זה לא מקום לראות איך אתה נראה, אלא להרגיש איך אתה מרגיש". ההחלטה להתרחק מעיסוק בנראות קשורה מן הסתם למטען ששתיהן סוחבות. היא משפילה את מבטה וקולה נשבר מעט. "בואי, אני שופטת את עצמי בלי הפסקה מגיל 6. לא בריא להיות יותר ממחצית מחייך בבגד גוף צמוד וגרביונים. אין טיפת שומן וקלוריה שאת יכולה להסתיר כשאת בתוך בגד כזה. זה דפק לי את המוח, ואולי במקום כלשהו אני מנסה לבצע איזה תיקון קטן עבור עצמי כשאני מכסה את המראה".

גם מסכים אסורים כאן - ההורים מתבקשים להשאיר את הנייד בתיק ולא להתעסק בו. רננה מפרטת את הרצון להימנע מהמסך. "אנחנו המון שונאים להרגיש דברים ולחוות אותם. יש כל כך הרבה רגעים שאנחנו כועסים, מקנאים, נבוכים, ואנחנו רצים למסך כמו למוצץ. ולכן בבוגי, במשך 45 דקות, אנחנו אומרות: תהיו בכל סט הרגשות האלה, אתם והילדים שלכם, פשוט תהיו".

משבר הקורונה ואחר כך ה-7 באוקטובר אילצו את השתיים לומר: אוקי, המסך קיים בעולמנו, אנחנו לא אוהבות אותו אבל גם מבינות שזה העולם. אפשר להילחם בו או לקחת את הטכנולוגיה ולנצל אותה לטובתנו. ובזכות זה הבוגי שהיה עד הקורונה מאוד"תל אביב", הצליח דרך השימוש בזום להגיע למקומות רחוקים יותר.

עילאיה מספרת. "ניצלנו את המסך בשביל לתת פורקן לילדים. כבר ב-8 באוקטובר, יום אחרי, העלינו למעלה מ-400 ילדים מכל הארץ בהתנדבות לשיעורים דרך הזום". במלחמה, הן פתחו שני שיעורי זום ואחרי זה הן המשיכו לעשות כל יום פעמיים ביום, במשך חודש.

השיטה לא השתנתה, אבל המון רעיונות שנולדו בבתים כתוצאה מהמגבלה נכנסו לשיעור. למשל שיעור חיבוק - שיעור שהתחילו לעשות בכלל בקורונה מתוך מחשבה שמגע זה דבר נחוץ. אם יש שינוי בבוגי, אז יש יותר אינטראקציה בין הורה לילד בשיעור עצמו. הן ראו כמה זה חשוב להורים, שכולם חיפשו את התנועה ואת הקשר ולזוז.

שילוב של תיאוריות

עילאיה אומרת שהיא ממציאה את התרגילים לגמרי מהראש שלה וזה פוגש את התיאוריות. הבוגי ווגי משלב בין תאוריות פסיכודינמיות (פרויד, קליין, ויניקוט, ביון), תאוריות של טיפול בתנועה (ג'ודית קסטנברג, יונה שחר לוי), ותאוריות בהביוריסטיות (DBT, ACT).

המשחק בגיל הרך הוא אבן יסוד בשיטה. היא מסבירה. "היכולת שלנו לחשוב מתחילה כשמשהו נעדר. תינוק אחרי מספר חודשים נמצא בעריסה ובוכה לאמא כי הוא רעב. אמא לא שם מיד - זה העדר. עד שהיא תגיע עליו להתחיל לדמיין. לדמיין את השד או הבקבוק. הרגע הזה, בו הוא מתחיל לדמיין, נוצרת היכולת לחשוב. ברגע הזה, בו נפתח פער בין התינוק לאם לדבר אותו הוא רוצה - משהו קורה לתינוק והוא מתפתח לכיוון של דמיון שהוא אבן היסוד ליצירתיות ומשחק".

היא ממשיכה. "הרבה פעמים אולי מדברים עם ילדים על רגשות, אבל הגילום ביחד זה משהו שלא קיים. שמדברים על ילדים, לרוב ילמדו את הילד משהו טכני - אולי בלט, תראי איך עושים את התנועה - ולא ידברו איתך על הרגש. או להיפך, יש מקומות כמו טיפול פסיכולוגי ששם ידברו איתו על רגשות. הבוגי זה בדיוק דרך המלך - היכולת לקיים את שניהם באותו מרחב. התנועה היא לא רק פיזית אלא תנועה של הנפש".

השירים והדיקלומים הם של עילאיה - היא מחברת אותם. "זה שירים על ילדים", היא אומרת. "גדלתי על שירים בצרפתית שהם די קיצוניים וזה היה השראה, כי תמיד יש שם דברים מאוד מורבדים - כמו שיר על תרנגולת שתולשים לה נוצות".

נקודות ההנחה שלהן: מוזיקה זה לא דבר תלוי גיל, ולכן הטעם המוזיקלי זה בחירה לפי המנחה. "יש רגע של הפינה הסגולה - יושבים ומקשיבים למוזיקה ואיך נעשה תנועה פיזית במרחב לבטא אותה". מוזיקה זה דבר קריטי בשיעורי תנועה. הרבה פעמים יבחרו מוזיקה שקשורה סביב נושא מסוים, אבל הן אוהבות לחשוף את הילדים למגוון רחב מוזיקלי - יהיה טיילור סוויפט וקלאסי ואולי טראנס.

"לא זורק את הילד והולך"

בבוגי ווגי קורה משהו מעניין - דימויים ציבוריים נשברים לרסיסים. לא רק של רננה, גם של האימהות המשתתפות.

נטע שפיגלמן, אמא לעלמה בת ה-4, הגיעה לראשונה עם בתה לשיעורי בוגי ווגי מיד אחרי ה-7 באוקטובר. זה היה במסגרת סדנאות בזום, כשכולם עדיין היו מוצפים בתמונות הקשות. "זה היה ממש כמו להחלים", היא אומרת. "תוכן חיובי וחופש בתוך סיטואציה של חרדה - זה מה שאיפס אותי".

המשפחה עברה לצפון בגלל האזעקות, ומשם הן עלו לכל שיעור בזום מהסלון. היא מסבירה. "החוויה כוללת גם את ההורים - אתה לא 'זורק את הילד והולך'. יש השתתפות מלאה של כולם. אתה לא מחכה בחוץ עם הטלפון ומצלם את הילד כדי לפרסם באינסטגרם. אתה בפנים, משתתף, והופך לחלק מהחוויה". השינוי אצל בתה היה דרמטי. "אם בעבר, בחוגי ריקוד רגילים, היא הייתה עם 'פרצוף קפוא', כאן היא פתוחה, משוחררת, נהנית".

גלית חוגי, אמא לשני ילדים, השתתפה בשתי סדנאות שונות עם בתה רותי ועם בנה מורי. "כמעט כל חוג לילדים מכוון למצוינות - מדע, רפואה, חכמים פיננסיים בגן", היא אומרת. "הכול על 'איך הילד יהיה יותר טוב'. בבוגי - הילדים שלי לא 'למדו' כלום. וזאת בדיוק הסיבה שנמשיך ללכת. זה המקום שבו אני והילדים יכולים פשוט להיות".

"כמעט כל חוג לילדים מכוון למצוינות - מדע, רפואה, חכמים פיננסיים בגן. הכול על 'איך הילד יהיה יותר טוב'. בבוגי - הילדים שלי לא 'למדו' כלום. וזאת בדיוק הסיבה שנמשיך ללכת"

היא מתארת שינוי תפיסתי חשוב. "בחוגים אחרים אתה מתבונן בילד שלך מבחוץ, חושב איך הוא נראה, מה האחרים חושבים עליו. בבוגי אתה שותף. אנחנו חווים ביחד מבוכה, ביחד הנאה. זה בריא לנפש שלי ושל הילדים".

צליל בן ברוך, אמא לשלושה ילדים בגילאי 2, 4 ו-6, העבירה את הילדים לכפר הירוק אחרי שבן דודה מדרגה ראשונה, עידן אלכסנדר, נחטף ב-7 באוקטובר. "רננה קיבלה אותנו בלי תשלום כשהיא הבינה את המצב", היא אומרת. "משפחות חטופים לא מצליחות לחזור למעגל העבודה".

צליל, שהיא מורה בבית ספר מונטסורי, הבינה את הערך הטיפולי של הבוגי. "זה מקום שבו אפשר לתת ביטוי לילד, פורקן בלי שיפוטיות", היא מסבירה. "הבת שלי ממש אוהבת את החרוזים, את המשפטים המצחיקים - זה בדיוק מדבר על העולם שלה, לזרוק לסיר מחשבות רעות או להגיד משפטים חסרי היגיון".

עבורה, רננה הייתה לא רק מדריכה אלא גם דמות תומכת. "היא תמיד זכרה אותי ואת הסיפור שלי, ידעה לשאול את השאלות הנכונות וגם לא לשאול", היא אומרת. "וכאשר הייתי בעומס ויצאתי לנשום, רננה לקחה את הבת שלי ורקדה איתה כאילו זאת הבת שלה".

היא מסכמת. "מה שמיוחד זה שלרננה יש משהו שרואה את הבן אדם. לא את הדימוי, לא את מה שאתה אמור להיות - את מי שאתה באמת".

התהילה האמיתית

לרננה שני ילדים: עומר בת 14 ומורי בן 9. לעילאיה ארבעה: זהר בן 15, איתמר בן 13, ניסן בן 9 ויואנה בת 6 - שמגיעה לעיתים לשיעורים ויושבת בגאווה לצד אמה ומחלקת מדבקות עם שם הילדים בתחילת השיעור.

הילדים של שתיהן התחילו בבוגי כשהיו בני שנתיים ושלוש. הם כיום ילדים עצמאיים בעולם. "בוגי לא מתיימר לגדל רקדנים", הן אומרות. "זה מדבר על תרבות גוף במובן הרחב. הן רוצות להאמין שזה נתן להם הרבה".

אבל ילדים לא תמיד אוהבים את מה שההורים שלהם עושים - הבן של רננה לא עשה מעולם בוגי ווגי ולא אוהב את זה, וגם את זה הן מעודדות. אצל עילאיה, הרבה מהסיפורים קשורים לגדילה של הילדים - הם סוג של השראה לסיפורים. בבוגי הן לא מנסות לשים ילדים ליד עמוד בר כמו במחול וללמד אותם תנועות מסוימות, אלא לאפשר כיוונים חופשיים.

בתי ספר וגני ילדים - הן היו שמחות והיו כל מיני פניות והצעות. כרגע זה לא עומד על הפרק. יש כל מיני מיזמים אבל עדיין לא פתור לוגיסטית, ולכן קשה להיכנס למערכת החינוך. חו"ל זה תמיד משהו שהן חושבות עליו. אחרי הקורונה הן העבירו סדנאות בזום גם לילדים בסינגפור ובלוס אנג'לס. והייתה סדנה בפריז כי הייתה מדריכה שעברה לשם והעבירה שיעור.

"למעשה בוגי זה דרך חיים ובעיקר קהילה", אומרת רננה. "השנה התחלנו יוזמה שקראנו לזה ערבי בוגי וזה בכלל ערבים לאימהות, ממש מפגש תוכן לדברים שמעניינים אותן. זה גם דבר שעולה ויש המון מחשבות ויוזמות. התכנית שהן ימשיכו להתרחב והן לא ידריכו בעצמן אלא יפקחו מלמעלה".

היום, יותר מ-12 שנה אחרי, רננה ועילאיה מבינות שהן מצאו תהילה אחרת. לא זו שחלמו עליה כילדות, אלא זו שמאפשרת לדור הבא לחלום חלומות חדשים.

עילאיה אומרת. "המשפט מהסדרה היה נכון. לתהילה יש מחיר. אבל הבנו שהמחיר האמיתי זה לא הזיעה בסטודיו, אלא הנכונות לוותר על החלום שגדלנו עליו כדי ליצור חלום חדש לילדים שלנו".

רננה מוסיפה. "התהילה שלנו היא לראות ילד בן שלוש שפתאום מגלה שהגוף שלו יכול לעוף, לחלום, לרגש. זה הרבה יותר משמעותי מכל זרקור".

בנוסף לעולם הטיפולי, יש גם משמעות אישית עמוקה לשתי היוצרות - שתיהן ילדות סנדוויץ' שחיפשו את מקומן. עילאיה אומרת. "אולי בלי לשים לב, יצרנו את המקום שחיפשנו כילדות. מקום שבו כל ילד - לא משנה איפה הוא במעגל המשפחתי - מקבל תשומת לב מלאה, נקרא בשמו, ויש לו רגע שהוא הכוכב".

רננה מוסיפה. "הבוגי ווגי הוא תיקון אישי שלנו, אבל הוא גם מתנה לכל ילד. לתת לו מקום חופשי להיות, לזוז, לשיר, לפרוק רגשות - זה כל הסיפור".