בתו של השחקן גולן אזולאי, מספרת על החרם שחוותה בילדותה: ״הילדה ההיא שהיו בוחרים אחרונה - היא זו שלימדה אותי להיות הראשונה שמאמינה בעצמה"

כולנו רגילים לשמוע על ילדים שבוחרים ללכת בעקבות הקריירה של הוריהם. כך גם נטע אזולאי, בת 25 מתל אביב, הלומדת משחק זו השנה השלישית. זה אולי מתבקש, כשהיא בתו של אחד השחקנים המצליחים והאהובים בישראל, גולן אזולאי. אלא שבמקרה שלה, הסטטוס של "הבת של" לא תמיד לווה בזוהר של השקות ופסטיבלים, אלא גם בסיפור ילדות לא פשוט של חרם ממושך שהותיר חותם עמוק.

הכל התחיל בכיתה ג', כאשר משפחת אזולאי עברה לשערי תקווה. אביה ליווה אותה ביום הראשון לבית הספר, והמבטים לא איחרו להגיע. "הוא היה אז בפריים טיים, כולם זיהו אותו והביטו בנו הולכים יד ביד. בהתחלה זה הרגיש כמו חלום – כולם רצו להיות חברים שלי," מספרת נטע. אלא שההתלהבות דעכה במהירות. "נשארתי לבד. אפילו החברות שכן נוצרו היו סביב 'זה שאבא שלי מפורסם', וזה לא החזיק מעמד".

בכיתה ה' הגיע המשבר הגדול. "דיברו על בוב ספוג ואני אמרתי שאני לא מתחברת. זה הספיק כדי להכעיס את 'מלכת הכיתה', ומאותו רגע חצי שנה החרימו אותי. הילדים ידעו שאסור לדבר איתי", היא נזכרת. היומיום, היא אומרת, הפך למאבק מתמשך: "קיללו אותי, צחקו עליי, הציקו לי על המראה והמשקל. היו גם צביטות מתחת לשולחן, אפילו משיכות בשיער. זה הפך להרגל, להיות זו שבוחרים אחרונה, זו שבדרך כלל יושבת לבד".

הוריה ניסו בכל דרך לשבור את הבידוד. היו פגישות עם המחנכת, היועצת והמנהלת – אך ללא הועיל. רק לאחר שיחה ישירה מול "מלכות הכיתה", שבה הוחלפו התנצלות משני הצדדים, החברות חזרו. בדיעבד, נטע מבקשת לומר לילדה שהייתה אז: "את לא אשמה. גם חבר אחד זה מספיק. מה שהיה סביב אבא שלי נבע, לדעתי, בעיקר מבלבול, וזה לא שיקף מי אני באמת".

גולן, מנקודת מבט של אבא, מספר על הקושי ללוות את בתו מהצד: "המזל שלנו, ושלה, זה שהיא ילדה שמשתפת, אז ידענו שהיא עצובה ולא רוצה ללכת לבית הספר. ניסינו לדבר עם המורים, עם המנהלת, אבל זה לא עזר – להפך, זה החמיר. הדימוי העצמי שלה צנח. היא אפילו לא רצתה בת מצווה, למרות שהיא מצחיקה וכישרונית מטבעה. היא פחדה להיות שקופה".

היותו של אביה דמות מוכרת לא רק שלא הקל, אלא גם העמיק את תחושת הבידול. "זה שיחק לרעתה," הוא מודה. "היא ביקשה שלא אבוא לבית הספר, שאוריד אותה רחוב קודם כדי שלא יזהו אותנו ביחד. ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים, והסטטוס של 'הבת של' רק העמיק את הפער."

כיום, מנקודת מבט של ניסיון, יש לגולן מסר ברור להורים אחרים: "קודם כל להיות בצד של הילד, לא לחפש אשמה. לפנות לגורמים מקצועיים, לא לוותר, לא לשתוק. ילד שחווה דחייה צריך לדעת שהוא לא לבד, ולקבל חום, אהבה והשגחה. החרם פוגע לא רק בילד אלא גם בהורה – זה הופך לסבל משותף. אבל אסור להישאר שם בשקט"

"הסיפור של נטע ממחיש עד כמה חשוב להיות עם יד על הדופק לגבי הילדים שלנו," אומרת אורית רז, מנכ"לית עמותת "כנפי דרור". לדבריה, מבחינה מערכתית עדיין אין פתרונות של ממש לתופעת החרמות בבתי הספר. "בטח לא פתרונות מהירים," היא מסבירה. "אנחנו רואים עשרות ילדים שמבלים חודשים שלמים בבית עד שנמצא פתרון הולם עבורם".

רז מוסיפה כי לעמותה פונות לא מעט משפחות בבקשה לסיוע. "בין אם זה במציאת מסגרת חדשה או בהתאמת אקלים חברתי בתוך הכיתה או בית הספר. מצד אחד, הילדים מקבלים מסרים נגד התופעה, אך מצד שני, אין במערכת החינוך התייחסות אמיתית למה שקורה במדינה ואיך זה משפיע עלינו. על המשפחות? על הורים שנמצאים לעיתים במילואים או חלילה במצב של שכול?". לדבריה, בעידן שבו יותר ויותר משפחות מתמודדות עם טלטלות, גם הילדים מושפעים. "ראינו שילדים להורים גרושים חשופים יותר לפגיעה חברתית, במיוחד במצבים כאלה", היא אומרת. בסיכום דבריה מדגישה רז: "אחד הדברים המתסכלים ביותר הוא שהורים לא מצליחים לסייע גם כשהילד מוחרם, ולעיתים גם בית הספר לא מצליח. לכן חשוב לא להסס ולפנות לעזרה מקצועית".

בימים אלה מנהלת עמותת כנפי דרור גיוס כספים להמשך פעילותה. ניתן לתרום כאן