איך בונים דימוי וערך עצמי אמיתי אצל בני נוער?
לפעמים ההורים שוכחים שההזדמנות האמיתית לחינוך לא מסתתרת בהצלחה, אלא דווקא ברגעי אי הוודאות והכישלון. כי ילד שלא תולה את ערכו במכתב קבלה, הוא ילד שכבר התקבל במקום הכי חשוב - אצל עצמו
לפני חמש שנים, כשלימדתי באחת מהישיבות התיכוניות בירושלים, התקשרה אליי בעשר בלילה אמא של תלמיד (קרה לי כבר עשרות פעמים). שאלתי אותה אם זה ממש חשוב או שזה סובל דיחוי. "ממש חשוב!" ענתה לי. ואז היא התחילה לשתף אותי עד כמה חשוב לילד שלה להתקבל לתוכנית המחוננים, ואיך שכבר חודשיים הוא לא מפסיק לדבר על זה איתם, ושהחבר הכי טוב שלו ככל הנראה הולך להתקבל לתוכנית ושאני חייב לעשות הכל - אבל הכול - בכדי שהילד שלה גם יתקבל, כי אחרת הדימוי העצמי שלו הולך פשוט יתרסק, וזה יהיה מאוד מאוד חבל, כי בסך הכל מדובר בנער אופטימי.
אמרתי לאמא שלו שאני אעשה את כל ההשתדלות, אבל אם נעצור לרגע, אני מניח שיש כאן הזדמנות חינוכית שכדאי לפספס לעבוד על הדימוי העצמי שלו. על האישיות שלו. על איך אנחנו מתייחסים לכישלונות בחיים. ומה באמת יקרה לו אם הילד שלהם לא יתקבל: איך הוא יסתכל על עצמו במראה? האם הדימוי העצמי שלו באמת יתפורר? ומה זה בעצם אומר עליו?
היא שמעה אותי והסבירה לי שייתכן שמה שאני אומר זה נכון, אבל היא תשמח להתייחס לזה בהמשך. כרגע אם אוכל לעזור לה היא ממש תעריך את זה. סיימתי את השיחה איתה עם תחושת החמצה ופספוס ענקיים. הרגשתי שהייתה לנו כאן הזדמנות אמיתית לקחת את האתגר הזה שהתלמיד ניצב מולו: המתח, הציפייה, המחשבות אודות מה יקרה אם הוא לא יתקבל ומה יקרה אם כן, הפרשנות האישית שלו לסיטואציה. במקום למנף את זה ללימוד אמיתי ולצמיחה. במקום לגעת בעומק העניין ובשורש הדברים, פשוט היינו עסוקים בלשים עוד פלסטר לדימוי העצמי של הילד שלה.
בסופו של דבר, ולאחר שהשתדלתי, הילד שלה התקבל לתוכנית המחוננים אבל הפסיד את אחד מהשיעורים החשובים ביותר בחיים שלו: השיעור שאומר שהדימוי העצמי שלו לא קשור ולא אמור להיות קשור לאף אחד אלא לעצמו. שהוא אמור לדעת לחשוב ולהרגיש שהוא אלוף מעצם היותו (מומלץ להאזין לפודקאסט הבאמת נהדר של איתן עזריה "הביולוגיה של הווינרים").
למחרת בבוקר פגשתי את הילד שלה וביקשתי ממנו להבין ולחשוב על המשפט שאמר הסוציולוג צ'רלס הורטון קולי: "האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא".
בערב הוא התקשר אליי ואמר לי: "תשמע, הבנתי את המשפט הזה ונדמה לי שזה מאוד עצוב שכל הדימוי העצמי שלנו נקבע רק לפי מה שאנחנו חושבים שאחרים חושבים שאנחנו. כלומר במקום שיהיה לנו דימוי עצמי ושנאמין בעצמנו, אנחנו כל הזמן מחכים לתגובות של החברים שלנו". בהתחלה חשבתי שהוא סתם מדקלם, אבל המשכתי לחנך אותו גם בשנה שאחרי. ושוב הגיע זמן הקבלה לתוכנית המחוננים, ושוב חשבתי שאמא שלו תתקשר אליי.
היא לא.
התקשרתי אליה בעצמי ושאלתי מה קרה ולמה היא פחות מוטרדת מעניין הקבלה של הילד שלה. היא אמרה לי שבעקבות השיחה שלי עם הילד שלה היא ובעלה הרגישו שמשהו בכל זאת זז בו והאישיות שלו צמחה. או כמו, שלפי דבריה אמר הילד שלה: "אמא, עזבי. אם אני אתקבל לתוכנית המחוננים אז אני אתקבל. ואם לא, אז לא. אני כך או אחרת אקום עם חיוך ענק בבוקר".
יש הרבה רגעים מרגשים בחייו של מחנך. הרגע הזה שבו ראיתי איך שהתלמיד שלי צומח וגדל ומתחיל להאמין בעצמו בזכות מי ומה שהוא, ולא בגלל מכתב קבלה זה או אחר, היה בהחלט אחד מהם.
אז לכל ההורים, נכון, קבלה או ציון גבוה הם בהחלט דברים שחשובים להתפתחות הדימוי העצמי והאישיות של הילדים שלהם, אבל ערך עצמי שעומד בפני עצמו, ללא קשר לאישור החברה, הוא מתנה שחשובה לא פחות.