אחד האתגרים הגדולים היום בהורות שלנו הוא עוררות המוטיבציה הפנימית. זו בעיה שמתחילה בגיל צעיר, כשילד בן ארבע מעדיף צפייה פאסיבית במסך על פני לגו או משחק בחוץ - ונמשכת כשהם לא מסוגלים לעשות שיעורים לבדם, כשאין להם רצון ללכת לבית הספר, כשהם נושרים מחוגים ולא מתעניינים בדבר - ועד לגילאי ה-20 כשהם רובצים על הספה במקום לעבוד או ללמוד.
מוטיבציה פנימית זה הרצון לפעול גם אם הדבר כרוך במחיר או קושי, היכולת להניע את עצמך לפעולה עצמאית מבלי שעומדים מעליך עם שוט העונש. אגב, זו בדיוק הסיבה מדוע עונשים אינם כלי יעיל. הילדים יעשו את מה שאמרנו בגלל הפחד מהעונש ולא כי יש להם רצון פנימי - ובסוף לא נרוויח דבר.
אז איך עושים את זה? איך אנחנו הגענו למצב בו יש לנו בבית שלושה ילדים, כאשר שניים מהם כבר מתבגרים בעלי תחומי עניין רבים בהם הם מצטיינים ומשקיעים? ילדים שהולכים לכל מקום עם ספר ביד, שלא מוכנים להפסיד שום יום לימודים בבית הספר - כן זה אמיתי - ילדים שאין להם ציון פחות מ-96, שטורפים כל סודוקו, תשבץ, משחק חדש, ולצד כל זה פעילים בצופים, במועצת התלמידים, בנבחרות הספורט, שחמט, מנגנים והכל מרצונם.
כל מי שיש לו מתבגרים, יודע שאין סיכוי שזה מגיע מלחץ ועונשים, הרי אם לא פיתחת אצל הילד רצון פנימי עד השלב הזה, שום עונש לא יעזור. זה לא עניין של חוכמה או כישרון, זאת דרך חיים וזה המספר האופטימי. מדובר בשיטה שכל אחד יכול ליישם ולפתח מוטיבציה פנימית אצל ילדיו.
אז איך עושים את זה?
מגיל צעיר הקפידו להכיר להם תחומי עניין רבים, תמיד חפשו עבורם את הטוב ביותר, הראו את האפשרויות, הדרך והם יבחרו, בכך אנו משיגים גם תחושה של סקרנות תמידית מצידם, גם עצמאות מעצם הבחירה ובעיקר גילוי של כישורים, חוזקות חדשות וחיים בתחושה של ערך עצמי גבוה וחשיבה חיובית. מכאן הדרך ליצירת מוטיבציה פנימית, מימוש פוטנציאל ותחושת הצלחה קצרה.
דוגמאות מחיי היום-יום
ליאו, בני הצעיר, רצה להצטרף לכדורסל בעיקר מסיבה חברתית. כל חבריו משחקים. יחד עם זאת הוא חשש שהוא לא טוב מספיק ודאג שהוא לא ישתלב. עודדתי אותו, אמרתי לו שינסה ושאני סומכת עליו. בהתחלה הוא קצת קרטע, אבל אחרי שני אימונים בדיוק הוא גילה שהוא טוב בכדורסל, אפילו טוב מאוד. הערך העצמי שלו עלה, הרגשת המסוגלות גברה וכעת הוא לא מוכן להפסיד אף אימון. הנה לכם מוטיביציה פנימית.
כך גם לגבי קריאת ספרים. הגענו למצב בו אנו עומדים שעות ארוכות במעבר הגבול לסיני, כל הילדים מסביבנו עם טלפונים והילדים שלי קוראים ספרים מרצונם. זו תוצאה של תהליך. מגיל צעיר הקראתי להם, לקחתי אותם לספריות, הקפדתי על זמן קריאה - וכך הם גילו את היופי שבקריאה. היום אני רואה את הפירות של ההשקעה וההתמדה שלי. יש עוד אינספור דוגמאות, אבל המסר הוא - שזה אפשרי, לכולנו.
מצוינות זו לא מילה גסה
בעוד שכולם רוצים להצליח, משום מה הצלחה הפכה למשהו דוחף, משהו שלא נעים לדבר עליו, ולמה? אולי כי זה מציב לנו מראה מול העיניים? אולי כי אנחנו מפחדים לאתגר את הילדים שלנו כדי שלא יתאמצו או יחוו קושי? זה התפקיד שלנו להכין אותם למציאות.
אנחנו מחנכים את הילדים למימוש הפוטנציאל שלהם, לעשות את הכי טוב שאפשר, ולהיות מצוינים ביחס לעצמם. עם זאת, אנחנו מקדשים את הדרך ולא את התוצאה, אם הם עשו את המקסימום שלהם, אז זה ההישג, אבל לא נוותר להם על המקסימום.
הם בוחרים את תחומי העניין ואנחנו מעודדים אותם להתמיד כי זה חלק חשוב בדרך להצלחה. אנחנו מציבים מסגרת שבתוכה הם פועלים באופן עצמאי -כי יותר מדי גבולות מדכאים יצירתיות שהיא מהווה ערך עליון היום - העולם צריך יזמים. מצד שני, חוסר גבולות יוצר תחושת כאוס.
איך מקדמים ילדים מבלי לכפות - אך גם מבלי לוותר?
כהורים אנו ניצבים פעמים רבות בפני סיטואציה איתה הילד שלנו מתקשה להתמודד לבד: פוחד לטפס על קיר טיפוס, אבוד מול כמות החומר למבחן במתמטיקה, ומתוסכל מהניסיונות לרכב על האופניים מבלי ליפול. אז מה התפקיד שלנו בעצם? אנחנו הרי יודעים לטפס מבלי לפחד, יודעים לסדר את חומר הלימוד בצורה הגיונית ורוכבים על אופניים מבלי שום בעיה.
איך נוכל לעזור לילד שלנו להתמודד עם האתגר שמולו, אך מבלי לוותר על ההתמודדות והלמידה שבצידה? כי הכי קל זה פשוט לתת לילד את הפתרון, ועוד יותר קל זה פשוט לוותר לו על ההתמודדות; "אל תטפס, תישאר בבית ביום של המבחן", רק שחס וחלילה הוא לא יחווה תסכול או קושי.
קודם כל – חשוב להכיר בכך שלהתמודדות עם קושי, ליציאה מאיזור הנוחות ולהתגברות על אתגר יש ערך בלתי נדלה לביטחון העצמי של הילד, לתחושת ההצלחה שלו ולידיעה שהוא מסוגל להתמודד גם עם האתגר הבא. אנחנו כהורים הרי מאמנים את הילדים לא לעכשיו, אלא לעתיד, כשיהיו מבוגרים ולא נהיה שם לצידם לפתור כל בעיה, נכון?
בשיטת החינוך שלנו, אנחנו מאוד מאמינים בפיתוח היכולת העצמאית של ילדים להתמודד עם אתגר. לא להיבהל מקשיים. לא לוותר בקלות על הישגים שחשובים לילד להצליח בהם. לעלות עקב בצד אגודל בסולם המורכבות והאתגר, עד שיצליחו להגיע למקסימום שלהם – ושם טמונה תחושת ההצלחה והסיפוק, מיצוי הפוטנציאל האישי שלך וגם האושר. אין סיפוק גדול בלשבת בצד ולא ״לעלות למגרש״. אבל להתגבר על פחד, לאזור אומץ, ולקפוץ את הבאנג׳י שתמיד חלמת או להקים את הסטארטאפ שבוער בך - זו תחושת הצלחה אדירה.
השאלה הראשונה שאנו שואלים את הילד ברגע הזה שהוא ״תקוע״ מול הקושי היא "מה אתה צריך?" ולפעמים צריך עידוד אקטיבי שיראה לילד שאנחנו קיר בטון מאחוריו גם אם זה ייקח כל הלילה. לפעמים הוא צריך עצה או טיפ מעשי - ולפעמים רק סבלנות ושקט להבין לבד מבלי שמאיצים בו.
הנקודה היא שהסיפור לא יכול להיגמר רק כאן. כי לא תמיד יש לילד את הניסיון או את עולם המושגים לדעת מה באמת יעזור לו להגיע להישג שהוא רוצה. רוב האנשים – לא רק ילדים – שישאלו אותם מה הם צריכים ייקחו את הדרך הקלה והנוחה: לפרוש מהאתגר ולא להתמודד. לזנוח את הדיאטה הקשה ולאכול סוכר. לדלג על אימון הכושר ולרבוץ על הספה מול הטלוויזיה.
אז התפקיד שלנו כהורים הוא לא לברוח מהתמודדות עם הילדים ברגעים הללו. לא לקחת את הדרך הקלה של לוותר להם ברגע שהקושי הכי קטן מגיע – והוא מגיע תמיד. זה לא קל לראות תסכול ומאבק של הילד שלך, אבל זה התפקיד שלנו. לקחת את "מה אתה צריך" ולהבין אותו כ-"מה אתה צריך כדי להצליח". מה אתה צריך כדי להתפתח בטווח הארוך, לא רק בכאן ועכשיו.
וזה דורש לפעמים לנסות מכמה כיוונים. ולהתעקש. ולעודד. ולבנות לילד תמונה בדמיון מודרך של הרגע שאחרי ההצלחה. לתת לו את הבטחון לעשות את הקפיצה למרות הפחד. לגשת למבחן למרות החשש. לשלב בין מה שהוא מרגיש שהוא צריך עכשיו – לבין מה שאנחנו כהורים יודעים שהוא צריך ללמוד לחיים.
אני בעצמי, כרקדנית תחרותית, יודעת שמה שמשפיע על תחושת ההצלחה הפנימית שלנו זה לא הקפיצה או הציון במבחן – זה ההשקעה שנדרשנו כדי להגיע לשם. ללכת לתחרות ״קלה״ ולקחת מקום ראשון לא ממלא אותי בסיפוק כמו ללכת לתחרות הכי קשה בעולם ולהגיע שלישית או רביעית. שם התמודדתי באמת.
הכותבת היא עו"ד קרין מוסקונה יוספידיס, היזמית והבעלים של Spark Academy - התוכנית הרב תחומית למיומנויות העתיד לילדים.