הם לא עושים לכם דווקא - למה בני הנוער שלכם לא הולכים לישון?

בת ה-15 שלכם לא מצליחה להירדם לפני 2 בלילה, ושום דבר לא משכנע אותה אחרת. בן ה-17 שלכם משחק במחשב עד השעות המאוחרות של הלילה, ולהעיר אותו בשבע בבוקר לבית הספר נראה כמו משימה בלתי אפשרית. התופעה הזו נפוצה בקרב בני נוער - אך הסיבות לה מגוונות יותר ממה שחושבים. ולפעמים, זה לא מה שנדמה לכם, יש גם סיבות שחלק גדול מהאנשים, כולל רופאים ופסיכולוגים, כמעט לא מכירים.

זה לא בהכרח מרד

"בכל הגילים יש טיפוסי לילה וטיפוסי בוקר, והחלוקה הזאת קיימת גם אצל בני נוער", אומר פרופסור ירון דגן, ראש מערך השינה של אסותא ומכבי שירותי בריאות. "לעיתים, סיבות חברתיות גוררות גם את אלה שהם טיפוסים של בוקר להיות ערים עד השעות המאוחרות של לילה". פרופסור דגן מסביר שאצל לא מעט בני נוער מדובר בתופעה שמתרחשת סביב סופי שבוע וחופשות, ולאו דווקא במהלך שבוע הלימודים.

"אם מדובר במרד, הוא אינו בהכרח מול ההורים", מסבירה לונה בן דיין, עו"ס קלינית וסמנכ"לית מקצועית בעמותת סה"ר. "לא פעם זה מתוך רצון להיות כמו כולם, התחושה שאני גדול ויודע מה אני עושה, ובהקשר לשינה - האמונה שזה לא משפיע על היקיצה וזה שווה את זה. בתקופה הזאת מתחוללים שינויים פיזיולוגיים, הורמונליים, רגשיים, חיפוש אחר זהות העצמי וכמיהה לשייכות מול קבוצת השווים, כמו גם קושי בוויסות ודחיית סיפוקים. כל אלה יכולים להיות פקטורים בעלי השפעה".

יש גורם משמעותי במיוחד שהשתלב בחיינו ב-15-20 השנים האחרונות: הטלפון הנייד. "מי שמסתכל בטלפון - זה כמו פרוז'קטור שמאיר ישר לתוך המוח", אומר פרופ' דגן. "אנשים עושים כיבוי אורות, חושבים שהם כבר מנסים ללכת לישון, אבל למעשה יש להם מנורה שמאירה ישר לתוך המוח, וזה משבש את נושא השינה כי זה משדר למוח שעוד לא לילה". השימוש בטלפון שונה מחשיפה למחשב או לטלוויזיה בגלל הקרבה הפיזית לעיניים, אומר דגן.

"כשהתוכן אינו נגמר לעולם ומחווט להתאים למשיכה של כל נער באמצעות אלגוריתם המזהה את המשיכה הצרכנית, קל להישאב פנימה", אומרת בן דיין, "היעדר מעורבות הורית בקביעת שעות שינה ובאכיפת 'עוצר מדיה' - הוצאת מכשירים אלקטרוניים מהחדר - יכול לנבוע מהתחושה 'הילד גדול ויכול להחליט לבד', 'כל החברים שלו שם, לא רוצה שרק הוא יחסיר'".

כשזו לא רק העדפה - הפרעה שכמעט אף אחד לא מכיר

לפעמים, לא מדובר ב"סתם" טיפוסי לילה או בעניין חברתי. "יש כאלה שיש להם הפרעה בשעון הביולוגי של שינה וערות", מסביר דגן. "קוראים לזה 'הפרעה בתזמון השינה', תכונה תורשתית שעוברת במשפחה. ההפרעה מתחילה בדרך כלל בתחילת גיל ההתבגרות - אצל בנות יותר מוקדם, אצל בנים יותר מאוחר, וקשורה לשינויים ההורמונליים".

איך מזהים את ההפרעה? יש לה מאפיין ייחודי: בניגוד למי שסובל מחוסר שינה ומתעייף יותר ויותר במהלך היום, אצל אנשים עם הפרעה בתזמון השינה ככל שיעבור היום הם יהיו יותר עירניים - כי זה השעון הביולוגי שלהם, כלומר אלה השעות שבהם היו אמורים להיות ערים. "הבעיה הגדולה היא שכמעט אף אחד לא מכיר את ההפרעה הזו. הסביבה, ההורים, המורים, ואפילו הרופאים והפסיכולוגים לא מבינים את זה לעומק", אומר פרופ' דגן, "ואז הם נכנסים למערכת שלא מבינה אותם, הם צוברים היעדרויות, נחשבים ילדים לא ממושמעים וככה כל הסביבה מתייחסת אליהם".

"חלק גדול מהנערים והנערות האלה, גם המשפחות שלהם, לא מבינים שכמו שהם נולדו עם צבע עיניים מסוים וכל מיני תכונות ביולוגיות, גם את זה הם לא יכולים לשנות", אומר דגן. הילדים האלה יכולים להיות מפוספסים על ידי מערכות חינוכיות, פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שלא מבינות אותם: "זאת תופעה שקל לאבחן אותה, וקל להתייחס אליה, אם רק יודעים מה לחפש. אני טוען ש-50% מהטיפול זה לקבל את האבחנה".

עם זאת, לפעמים, שינה מאוחרת יכולה להעיד על משהו אחר לגמרי. "ייתכן שיש כאן עדות למצוקה, אבל לא בהכרח," אומרת לונה בן דיין. "שינה מאוחרת באופן חריג יכולה לפעמים להעיד על פחדים מחלימה או חשש מאובדן שליטה, היא יכולה להופיע סביב משבר בבית או בבית הספר, ובמקביל, אם אכן יש משבר, כנראה שיהיו שם גם הסתגרות בחדר, דריכות והימנעות מנוכחות במרחב הביתי".

אז מה עושים?

עבור מי שסובל מההפרעה בתזמון השינה, יש פתרון. "אפשר לטפל בעזרת מלטונין ומניעה של מסכים בערב - שני הדברים האלה מסייעים מאוד", אומר פרופ' דגן. "המדהים הוא שלא מעט פעמים מדובר בתופעה תורשתית - אבל גם ההורה לא אובחן בילדותו. יש תקופות בחיים, כמו בית ספר, שזאת מסגרת שאי אפשר לחרוג ממנה. אחרי זה, כשאנשים מתבגרים, הם יכולים לנהל אורח חיים שיותר מתאים להם".

אבל בין אם מדובר בהפרעה ביולוגית ובין אם לא, לונה בן דיין ממליצה על גישה של הקשבה: "אם עולה בכם הספק, ואולי אפילו לא מצליחים לשים את האצבע על 'למה בדיוק' - הקשיבו לעצמכם. אחת הדרכים לדעת, להבין היא לשאול. בואו לשיח בגובה העיניים, בענווה, מתוך רצון כן להבין, לא להתיימר להיות אלה שיש להם את כל התשובות. להתחיל בלהקשיב למתבגרים שלכם. וכמובן, להתייעץ עם איש טיפול במקרה הצורך".